ערב חג עכשיו, אני לא בשום סדר פסח...המשפחה המצומצמת שלי לא חוגגת ולשאר ההזמנות נעניתי בשלילה, אין לי שום הרגשת שייכות למשפחות אחרות ואין לי בכלל חשק לחג הזה ואין לי שום חירות לחגוג...העדפתי להיות לבד, הזדמנות נהדרת לביטוי החירות כשאפילו השכנים אינם...פרטיות ושקט מוחלטים, אני יכולה אפילו להסתובב בחוץ בעירום...
אז שמתי לי מוזיקה,רועשת וסקסית...הדלקתי מלא נרות וקטורת...פרשתי שמיכה צמרירית על הרצפה, התפשטתי...נעלתי עקבים, קלעתי פרח בשיער, ענדתי שרשרת מטלטלים עד הטבור (אני אוהבת את המגע שלה על הגוף)...צבעתי באדום את השפתיים והפטמות, רציתי פנטזיה..רציתי לחדור לתוכה...לתוכי...רציתי להשתחרר...להשתולל..להתכרבל...להתערטל..להתמסטל, רציתי להרגיש...לעורר את התשוקות שלי, להתיר את שלשלאות המוסר, הקפאון, הפחדים...לעורר את עצמי לחיים...
אך לא הצלחתי, פשוט כלום לא קרה...כהות חושים מוחלטת.
אני כל כך עסוקה בלהיות חופשייה...אך זה לא החופש שאני מייחלת לו,אני לא באמת מרגישה חופשייה, זה לא חופש...זה חורף מתמשך וחשוך באנטרטיקה...החופש הזה בודד, שמפחד מעצמו, חופש ללא תכלית, חופש שמפחד מחופש,מפחד מהחופש להרגיש...מהחופש לבטא...מהחופש לחוות...מהחופש לאהוב...רק על העטיפה כתוב חופש, טעות בהגדרה בכלל...
אולי דוקא עבדות תיטיב עמי...תכריח אותי להתמודד ולקלף את קשקשי...תכריח אותי להרגיש ולכאוב...תבאר את נפשי...תקבע את נדודי...תהיה לי ליד המכוונת...
חג חירות שמייח, שנהיה כולנו לאדונים ולא לעבדים (עבדות רק מבחירה) 😉
לפני 14 שנים. 29 במרץ 2010 בשעה 20:14
