מוווון פלייסטיישן

1995

סקי קלאב רחש פעילות אינטנסיבית, כמו בכל שבת. פילאטוס עשה יעף אחר יעף, מעלה תשעת צנחנים בכל פעם, ונוחת ריק. שמיים הכחולים קושטו בחופות מצנחים צבעוניות. היה חם, אבל טוב שכך. בגובה יהיה קריר, אפילו קר.

היא לבשה את סרבל הצניחה הצמוד שלה, בצבעי כחול, אדום ולבן, ונראתה טוב, ממש טוב. גם בלי הסרבל היא הייתה תאווה לעיניים, אבל עם סרבל – המראה גרם לאברו להתקשות כמעט מיידית, ללא שליטה. הוא תהה לפעמים האם עודד אותה לצנוח רק בגלל המראה בסרבל. אבל לא, כנראה היו עוד סיבות. כמו היום למשל. הגשמת פנטזיות. המחשבה על מה שהתכוון לעשות חרמנה אותו בטירוף, והעובדה שהתכוון לעשות זאת שלא "בהסכמה" רק הוסיפה להתרגשות. את ההסכמה יקבל אחר-כך, בדיעבד. המחשבה הזאת השפיעה על התנהגותו. הוא מצא את עצמו מסתובב לידה יותר מה שבאמת היה נחוץ, חולף קרוב תוך שפשוף קל בירכה כאן, פליק קטן על הישבן שם, ואז ליטוף שערות ראשה. היא קלטה את הנגיעות והחזירה מבט קצת מופתע, מחוייך וביישני. “לא כאן, בבית". כאן היא בפוזה. חופות חדשות נפתחות בשמיים. זה אומר שפילאטוס ירד מטה בקרוב, הגיעה זמן לשים מצנחים. היא שואלה מה בדעתו לעשות. “סתם נקפוץ ביחד, ניפול עד גובה שלושת אלפים (רגל) ונפתח. למה להתאמץ". שקר קטן והכרחי, כדי לשמור על גורם ההפתעה.

פילאוטוס נוחת ותשעה צנחנים רצים לעברו ונדחסים פנימה. תוך דקות המטוס ממריא, מטפס מעלה בזווית חדה. חמש עשרה דקות ליציאה. האוויר מתקרר ככל שהמטוס מטפס. אחרי החום על הקרקע בא האוויר הקריר כהקלה. פילטוס בולם בחצי הדרך, דלת הזזה נפתחת ושלושה מתלמדים קופצים בזה אחר זה. כל השאר מרוצים, עכשיו יש די מקום לכולם לשבת בנחת. אבל אף אחד לא טורח לסגור את הדלת, והרוח החזקה חודרת פנימה, בהתחלה רק קרירה אבל אחר-כך, כשהמטוס כבר בגובה – מקפיא.

בשתיים עשרה אלף רגל (4 ק"מ) המטוס בלם, יוצר הרגשה כאילו הוא פשוט חנה באוויר. הצנחנים, חלקם מכירים וחלקם לא, חייכו אחד לשני, כאילו זכו בפרס משותף. אחראי היעף סימן והצנחנים קפצו מהמטוס ותוך שניות הופכו לנקודות קטנות בתהום למטה.
גם הם אחזו ידים וקפצו. השמיים והארץ הסתחררו פעם אחד, כשהם התהפכו באוויר, עדין אוחזים ידים. הוא הרגיש את האשכים עולים לבטן, ההרגשה האופיינית לנפילה חופשית. במבט למעלה ראה את ביטנו של המטוס הולכת ומתרחקת במהירות. נראה כאילו שהמטוס עצמו נפל אל על, אל תוך השמיים הכחולים. סביבם נשבה רוח חזקה, פועל יוצא של מהירות נפילתם. היא חייכה, מוצפת בתערובת של כיף ואדרנלין. שישים שניות עד למטה, הגובה בו חייבים לפתוח את המצנח.

חמש שניות להתייצב, גופנית ונפשית. הם נפלו יחד אוחזים ידים, ראש בראש אחד מול השני, שוכבים על בטנם על הרוח כמו על מזרון. זה בערך כל מה שהיו אמורים לעשות, וזה בדרך כלל גם הספיק. אבל היום היו לו תוכניות אחרות.
הוא קיפל את ידיו בזהירות מקרב אותם אל גופו. היא, אוטומטית, עשתה כמותו וראשיהם נגעו. הוא שחרר את ידו הימנית מאחיזתה ובמהירות אחז בגבה, דוחף את ידו תחת תרמיל המצנח. אלו דברים שלא עושים בנפילה במהירות מאתיים קמ"ש, הוא ראה את עיניה נפערות לרווחה בהפתעה. בלי להמתין הוא לחץ בידו על גבה, דוחף ומקרב אותה אליו. רגליה ופלג גופה התחתון נטו כלפי מטה, ואז הלחץ הרוח השלימו סיבוב של 180 מעלות. היא התהפכה, וכעת הייתה תחתיו, גופה נדחק אל גופו בלחץ הרוח. אינסטינקטיבית היא כרכה את רגליה סביב מותניו, מבוהלת מאובדן השליטה, ונאחזת בו כמו טובע הנאחז בקש. הוא אחז בגבה בשתי ידיו. כעת נפלו צמודים יחד, שמים פס על כל חוקי אוירודינמיקה ובטיחות. הוא הגניב מבת באלטימטר על פרק ידו. תשעת אלפים רגל, יש עוד מרחק רב למטה.

הרוח סחררה אותם, שמים והארץ חלפו מול עיניו במהירות. הוא ריכז את מבטו על פניה, כנקודת יציבות היחידה וראה שהיא עושה כמותו. הם הביטו אחד לשני בעיניים, העולם הסתחרר סביבם אך הזמן קפא מלכת. ואז, בידו הפנויה, הוא פתח את רוכסן סרבל הצניחה שלה והכניס את ידו פנימה. עיניה התרחבו. “אנחנו בנפילה חופשית ! אנחנו נתרסק !” היא לא דיברה ממש, אי אפשר לדבר כשרוח שואגת כך. ידו ירדה מטה, מוצאת את תחתוניה וחודרת תחתם. היד חלפה על שער הערווה ונגע בדגדגן. הוא ראה את עיניה מתגלגלות כאילו עמדה להתעלף, ושמע את גניחתה אפילו מבעד שאגת הרוח. רעד חזק עבר בגופה. היא גמרה. העולם המשיך להסתחרר סביבם, והם המשיכו לפול, סוגרים את המרחק בינם ובין הקרקע במהירות מטורפת, אך נראה כי לה כבר לא היה איכפת. האלטימטר הראה ארבעת אלפים רגל ומחוגו נעה במהירות מפחידה. הוא נשק לה, שחרר את אחיזת רגליה והדף אותה, תוך שהוא משחרר לה את המצנחון. החופה נפרסה מעליה מושכת אותה ממנו ומעלה. אלפיים רגל. הוא שחרר את המצנחון שלו.

הוא פתח נמוך יותר, ולכן גם נחת לפניה. כבר על הקרקע, הוא עקב, קצת בדאגה, אחרי נחיתתה. היא נחתה בשלום והתיישבה והוא רץ עליה. היא הייתה באפיסת כוחות. בלי לדבר, הוא חפן את מצנחה, הרים אותה בידיו ונשא אותה חזרה אל המועדון. “אתה משוגע" אמרה, בנימה ללא כעס. “ואת לא אחראית. ידעת, ובכל זאת התחתנת איתי". “התחתנתי כי אני אוהבת אותך" אמרה והניחה את ראשה על כתפו.

2010

מועדון היה אותו מועדון. מוזר כמה מעט השתנה במראה שלו בחמש עשרה שנים. נכון, הוא כבר לא נקרא סקי קלאב. סקי קלאב המקורי נסגר אחרי שפילאטוס התרסק ב- 1998 וארבע צנחנים נהרגו. הוא נפתח מחדש אחרי שנתיים, עם שם אחר אבל אותם אנשים. אותם משרדים במגורון, אותה סככת קיפול, אותו משטח נחיתה המכוסה דשא ירוק. הוא נכנס למשרד וקיווה שאף אחד לא יקיר אותו. הפקידה כמובן לא הכירה אותו. לפי גילה, בפעם הקודמת שביקר במקום היא עדיין הייתה בגננן. אבל בחדר הסמוך נשמע קול מוכר ואחרי רגע נוסף ע' הופיעה מולו וזיהה אותו מיד. זאת הייתה התפתחות מצערת.
“אני לא מאמין, לא השתנית בכלל. חזרת לצנוח ?”
“אולי, נראה" שיקר. “אולי רק יעף אחד" חצי אמת.
“מה שלום ג' ? היא גם בא ? “
שתיקה ארוכה. “אנחנו ... “ שתיקה נוספת. “אנחנו נפרדנו"
למזלו ע' מיהר, עוזב אותו לנפשו. הוא קנה כרטיס ליעף אחד והלך להתארגן.

המטוס טיפס מעלה בזווית חדה, כמו שעשה תמיד. חמש עשרה דקות ליציאה. האוויר מתקרר ככל שהמטוס מטפס. אחרי החום על הקרקע בא האוויר הקריר כהקלה. המטוס בולם בחצי הדרך, דלת הזזה נפתחת ומספר מתלמדים קופצים בזה אחר זה. כל השאר מרוצים, עכשיו יש די מקום לכולם לשבת בנחת. אבל אף אחד לא טורח לסגור את הדלת, והרוח החזקה חודרת פנימה, בהתחלה רק קרירה אבל אחר-כך, כשהמטוס כבר בגובה – מקפיא. דה-ז'ה-וו.

הוא קופץ. ומיד פותח את המצנח, בלי להמתין ובלי לפול בנפילה חופשית. החופה נפרסת מעליו והוא תלוי על מצנחו בגובה העצום. מעולם לא פתח כל כך גבוהה. בגובה שלוש וחצי קילומטר האוויר הצלול מאפשר לראות רחוק, מהחרמון וכמעט עד תל-אביב. מתוך הרגל ישן הוא מביט באלטימטר שעל פרק ידו. אחד עשרה אלף רגל. הרגלים. הוא פותח את אבזם הרצועה, מסיר את האלטימטר ומשחרר אותו לחלל האוויר. המכשיר הקטן נעלם במהרה בתהום שתחתיו.
הוא פותח את אבזמי רצועות הירכיים. לא ניתן לפתוח אותם לגמרה, אך אפשר לשחררם כך שהלולאות יהיו גדולות והרגליים יוכלו לנוע בהם בחופשיות. ידיו תופסות את מיתרי המצנח, הוא מושך את גופו מעלה ומשחרר את רגליו מהלולאות. ואז עוזב את המיתרים ונופל.

שוכב על גבו הוא רואה את המצנח שאותו כרגע עזב, שט לו מיותם בשמים, גבוה יותר ויותר כל שנייה. המהירות הנפילה נבנת ואיתה שאגת הרוח. הוא מעדיף להשאר על גבו, נהנה ממראה השמיים הכחולים מעליו. הוא מנסה לחייך לעצמו, אבל משום מה לא מצליח. לא משנה, בכל זאת נעים וטוב לו לשכב ככה על הגב ולשמוע את שאגת הרוח. יש שישים שניות עד למטה, וזה המון המון זמן.