שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מוווון פלייסטיישן

לפני 13 שנים. 26 באפריל 2011 בשעה 16:48

.
אנחנו בסופר,
אני גם ככה די מעוצבן, למה היא סחבה אותי לסופר. יש כאן משימה לאדם אחד בלבד. אמרתי לה - או שתלך בעצמה או שתיתן לי ללכת, אבל אין באמת מה לעשות לשני אנשים הדוחפים עגלה משותפת. לקנות כל אחד מאתנו מסוגל לבד. ניראה שהיא מתייחסת לשהייה בסופר כאל סוג של בילוי. זאת באמת בעיה חמורה של תפיסת המציאות, הגורמת לירידה באיכות חיינו. הרי בזמן שהיא בסופר יכולתי לגלוש באתרי סקס. או לחלופין, אם אני בסופר, היא יכלה באותו זמן לשטוף את הרצפה או להטעין מדיח ומכונת כביסה. לזה אני קורה ניצול זמן מיטבי. אבל שני בני הזוג בסופר ביחד ? לשם מה ? לנהל דיון מעמיק על סוג הפסטרמה שנבחר ?
אז אני כבר מעוצבן ממילא. ועכשיו זה – הטלפון שלה מצלצל. על הקו – חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. לא רק ששנינו מבזבזים זמן בסופר, עכשיו אנחנו גם לא מתקדמים. אני עומד עצבני והיא מדברת בטלפון. אין טעם למלא את העגלה בעצמי, היא ממילא תוציא את כל מה ששמתי ותטעין מחדש. הרי בשביל זה היא בא, לא ?
השיחה נמשכת דקות ארוכות. בסיומה היא פוגשת מולה בעל עצבני וכועס. אנחנו לא מדברים כמעט חמש דקות.

אנחנו בבית,
היא שואלת איך הולך עם הפרוייקט החדש. אני פותח בתיאורים נלהבים. הטלפון מצלצל. אני שולח אליה מבט של תחינה – אולי לא תעני הפעם ? תשומת הלב שלה מתפצלת ביני לבין הצלצול הטורדני, מבטה זולג בהדרגה אל צג המכשיר. "אולי זה מה שהוא חשוב". (מה כבר יכול להיות יותר חשוב מההסברים הנלהבים שלי ???) היא עונה. אני כועס. היא שולחת אלי מבט מתנצל – "זה ייקח קצת זמן". בטלפון שוב חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. בסיום השיחה היא מבקשת שאמשיך בהסברים מהנקודה שהפסקנו. אני כבר לא רוצה. אנחנו לא מדברים כמעט עשר דקות.

אנחנו בטיול,
מטפסים בעליה מאתגרת על איזו גבע שנקרה בדרכינו. הולכים בקצב ומרגישים את ההתקדמות. הטלפון מצלצל. לא !!! אני כמעט צורח עליה, "אל תעני". דבר אחרון שאני רוצה עכשיו זה לעשות הפסקה ולשבור את הקצב. אנחנו בפעילות, בטיול, בהפסקה מעינייניי היום. "אל תעני !". אבל היא לא מסוגלת. אנחנו נתקעים באמצע העלייה לאיזה עשר דקות בשיחה מיותרת עם חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי.
אני כועס, ומסביר לה במילים קשות מה לא בסדר בתמונה. היא מנסה להעביר נושא -
"בטיול הזה יש הרבה יותר עליות ממה שאמרת שיהיו"
אני – "בכל פעם שאת מדברת בטלפון, אלוהים מוסיף עוד מאה מטר של עליה על כל דקת שיחה"
היא – "אתה לא אלוהים"
אני כועס על אובדן הסטטוס. אנחנו לא מדברים כמעט שלוש דקות.

אנחנו במיטה,
ידיה מעל ראשה, מחוברות להן בשרשרת המשתלשלת בנון-שלנטיות בין הסורגים של ראש המיטה. מין תנוחה לא מחייבת כזאת, כאילו היא בכלל לא קשורה, רק סתם הניחה את ידיה על הכרית ובמקרה השרשרת מחברת בניהן. הזין שלי נע הלוך וחזור באיטיות, בתעלה המשומנת היטב, בחומר סיכה המשובח ביותר בעולם, חומר סיכה שרק גופה של נקבה אנושית מסוגל להפיק. היא קרובה, קרובה מאוד. אני שומע את זה בנשימתה, קולט את זה בכל תנועה של שרירי גופה המעוצב להפליא. גרגור בוקע מפיה, עיניה מתגלגלות בארובותיהן. אויר זורם כמו נוזל בנשימותיה העמוקות.
תנועתי בתעלה המשומנת הופכות למהירות וקצביות. היא קרובה לשיא.

הטלפון שלה מצלצל.
היא בכלל לא שומעת אותו.
אני שומע.
אני שולח את ידי מעבר למיטה ואוחז במכשיר.
"הלו ? לא, זה אני. בסדר גמור, תודה, ומה שלומך ? כן, כן, היא כאן לידי. הנה אני כבר מעביר לה את הטלפון"
אני מאיץ את קצב תנועות האגן ומצמיד את המכשיר הזדוני לאוזנה.

לפני 13 שנים. 3 בינואר 2011 בשעה 12:38

.
מצאתי את יעודי (או בערבית - "יטבח אל יעוד")

אני רוצה ללמוד עכשיו
רזי שליטה מנטלית
שליטה מוחלטת וקשוחה
פורמלית וטוטלית
תהיה תחליף היא עבורי
לחדירה אנלית
וכך אצור עבור עצמי
מסגרת אידיאלית

לפני 14 שנים. 23 בפברואר 2010 בשעה 11:46

.
יום שישי, 12.2, שעה 18:30, מהירות – 150 קמ"ש

מון > זה כל כך הזוי, שאני מתקשה להאמין שזה קרה באמת.
פניקס > מה הזוי ? תמיד הכל מסתדר.
מון > איך זה היה אמור להסתדר ??
פניקס > אני בכלל חושבת שאתה תכננת את הכל וסתם העמדת פנים שהלכנו לאיבוד.
מון > הלוואי.
מון > היה לנו מזל, באמת לא יודע איך פתאום הכל התהפך ככה ברגע האחרון כשכבר הייתי מיואש.
מון > לטפס באקראי דווקא על גבע שמצידה השני עומד מחנה אוהלים.
מון > הרי לא ידענו שהוא יהיה שם.
מון > ושבדיוק אז הנהג של המחנה יצטרך לנסוע לדימונה ובדרך יקפיץ אותנו עד לאוטו ?
מון > מה הסבירות שזה יקרה ?? כל הסיכויים היו שנתקע ללילה במכתש. בלי מים . בקור כלבים.
מון > אנחנו נמצאים כרגע במציאות שההסתברות שלה קרובה לאפס.
פניקס > אני עדיין חושדת שביימת את הכל. זה כל כך מתאים לך.

המכונית טסה על כביש 6 לכוון חיפה. אני מחובר באינפוזיה לכוס קפה ענקית שקניתי בתחנת דלק.
השלושה שמאחור ישנים שנת ישרים, סחוטים מההרפתקה המאיימת שהסתיימה ככה בפתאומיות, כמה סיום של סרט הוליוודי טיפוסי שבו כל הבעיות נפתרות באורח פלא בשלוש דקות האחרונות.
כפות רגלי מלאות בשלפוחיות שפשוף, כל שרירי כואבים. צעדנו הרבה יותר מהמתוכנן.
לכאב השרירים והעייפות מתלווה תחושה נוספת, אותה אנומליה ייחודית שבאופן מוזר תמיד מופיע אצלי במעמד דומה -

מון > את יכולה לקשור אותי היום ?
פניקס > כן.

----------------------------------------------

יום שישי, 12.2, שעה 22:30

קליק, קליק, קליק. האבזמים ננעלים בלולאות שבמסגרת המיטה. האבזמים מחוברים לשרשראות. השרשראות מחוברות לאזיקי העור. האזיקים מחוברים לידי. ולרגלי. תוך דקות ספורות היא קושרת אותי וכל גופי פרוס לפניה, זמין לכל מטרה שתחפוץ. אנחנו מאוד יעילים בקשירות. ככה זה כשחוזרים על אותה פעולה פעמים רבות. חייבים להיות יעילים.

אני תוהה עד כמה היא עייפה. "איך השרירים שלך ? כואבים ?"

בתור תשובה היא סותמת לי את הפה עם פלסטר ונשכבת עלי.
זיכרון רשת כחולה-אדומה של סימוני שבילים במדבר כבר הפך ללא מיציאותיי, מה שהוא שקרה למי שהוא אחר לפני זמן רב, מה שהוא שאולי ראיתי בסרט. סרט על המפלצת שפרסה קורי עכביש בצבע כחול ואדום וניסתה ללכוד אותנו בתוכם.
אני רוצה לספר לה על הסרט, אך מגלה שפי חסום.
ידיה נעות לציידי גופי, מלטפות ומדגדגות באותה תנועה. חיוך קטן עולה בזווית פיה. הדגדוג מקפיץ אותי, גופי זע ורוטט אל מול גופה בריקוד ארוטי צמוד. אני משמיע קולות גרגור. היא מנחיתה כרית על ראשי ולוחצת לחנוק, מדהימה שכמותה. ידה נשלחת במורד גופי ואוחזת באבר הזקור. קולות הגרגור הופכים לשירה צרופה.

סוף

לפני 14 שנים. 22 בפברואר 2010 בשעה 16:47

.
יום שישי, 12.2, שעה 16:50

יש איזה שלב שבן האדם חייב לעשות מהפכה מחשבתית. ניסינו ללכת לפי המפה. לא עבד. ניסינו לפי סימן שבילים. לא עבד. ניסינו לפי ההיגיון. גם לא עבד. הגיע זמן לעזוב את כל השיטות הנכונות ואת ההיגיון. הגיע זמן לעשות שטויות.

זה בדרך כלל השלב האחרון בתסריט שבסופו מוצאים גופות מיובשות שרועות במדבר.

הדרך פנתה שמאלה. זה לא נראה לי. רציתי ללכת ימינה. למה ? ככה. הבעיה שמימין לא הייתה דרך. היה שם קפל קרקע עם ערוץ נחל יבש בתחתיתו. לא משנה. פניתי והלכתי לעבר הערוץ, ככה כי פשוט לא היה לי שום רעיון טוב יותר. כשהתקרבתי, ראיתי מצדו השני גבע. על הגבע הייתה עמדת תצפית. הגבע נראתה מוכרת. נזכרתי שבדרך הלוך עברנו ליד גבע עם עמדת תצפית. החלטתי שנחצה את הערוץ ונתפס על הגבע, משם אולי נוכל להיזכר לאן ללכת.

הערוץ התגלה כרחב יותר ממה שנראה במבט ראשון וגדותיו התלולות קשות לטיפס. במאמץ רב חצינו אותו והתחלנו לתפס על הגבע שגם היא התגלתה כתלולה מאוד. הרגשתי שזה המאמץ המשמעותי האחרון שאנחנו מסוגלים לעשות.
או הגבע הזאת או שמרימים ידיים. או הגבע הזאת או שאין לנו יותר לאן ללכת. אפילו להתקשר אי אפשר, אין קליטה סלולרית במכתש.

נבנה אצלי מתח אדיר. מצאתי את עצמי רץ במעלה הגבע התלולה, רגלי מחליקות על החצץ. הייתי חייב לעלות ולראות אם זו אותה גבע שלידה עברנו בבוקר. זאת הייתה האפשרות היחידה שנותרה.
באפיסת כוחות טיפסתי לפסגת הגבע, הסדרתי את נשימתי והסתכלתי מסביב.
הפסגה נראתה לא מוכרת. תווי השטח מסביב נראה לא מוכר גם הוא. הרחק בכוון צפון-מזרח ראיתי גבע אחרת עם תצפית בפסגתה. אולי לשם היינו אמורים להגיע. השמש נגע בקו האופק.

לפני 14 שנים. 21 בפברואר 2010 בשעה 14:50

.
ערכנו שם דיון די ארוך והחלטנו על כוון, למרות שלא היינו בטוחים שהוא נכון. התחלנו לצעוד שוב, והפעם זה הלך רע מאוד. ראינו תווי שטח שבאופן וודאי לא הכרנו. היה ברור שאנו הולכים לכוון לא נכון. אחרי חצי שעה נוספת של צעדה הבננו שלא היה טעם להמשיך ללכת.

סיכום מצב:
- אנחנו לא יודעים לאן ללכת
- כל השבילים מסומנים אותו דבר, כך שהסימון אינו עוזר
- המים כמעט נגמרו. היה לנו מספיק לטיול, אבל בלי עודף. לסחוב הרבה מים זה כבד.
- השעה אחרי ארבע. בחמש וחצי יהיה חשוך. ללכת בדרך הררית בחושך זה מתכון מובטח לתאונה.

סיכום מצב החבורה האומללה שהובלתי כצאן לטבח:
אני – היסטרי, אבל בניתים מצליח להסתיר.
אחותי ובעלה – היסטריים, מנסים להשלים עם מור גורלם. מבחינתם די ברור שהלילה אנחנו נשארים כאן.
אשתי – אינה מודאגת כלל. מה כבר יכול לקרות כשאני מוביל ? מעולם לא נפלנו.
נדב, בן 13 – לא מזיז לו כלום, מה שהולך – הולך. יש לו כושר מעולה.
ברקלי, בת 8 חודשים – עייפה אך מרוצה, למרות שהלכה כ- 25 ק"מ. כנראה ללכת על ארבע יותר קל מאשר על שתיים.

עצרנו, חשבנו מה לעשות. הדרך פנתה חדות לכוון ההפוך ממה שנראה כהגיוני. שקלנו לחזור לאחור, עד לצומת בו איבדנו את הכוון, ולנסות דרך אחרת. אבל עד שהיינו חוזרים, כבר היה יורד החושך, ובחושך אי אפשר לזהות סימוני דרך ואי אפשר לנווט. בהדרגה התחיל להתפתח וויכוח האם ממשיכים ללכת או מחפשים איזה סלע שטוח להעביר עליו את הלילה.

לפני 14 שנים. 18 בפברואר 2010 בשעה 15:15

.
כשתתברבר, תוכל לטעום
סיוט שבילים כחול-אדום
דרוך על עקרב
שבור רגל
פול לתהום

(לא, זה לא קרה באמת, אבל יצא לי חרוז נחמד)

הפסקה מתודית לשם הבהרה וכמה תלונות:
שבילים ודרכי עפר מסומנים בדרך כלל בסימוני צבע, כדי שהמטייל יוכל לעקוב אחרי השביל. ההיגיון אומר ששבילים סמוכים אמורים להיות מסומנים בצבעים שונים, כי אחרת לא ניתן להבדיל ביניהם.
אך מי שסימן את השבילים באזור המדובר כנראה הצטייד רק בשני פחיות צבע – אדום וכחול, ככה שאלו היו צבעי סימון היחידים. אין הרבה אפשרויות לגוון עם רק שני צבעים. שבילים בעלי צבע סימון זהה נפגשו, הצטלבו והלכו במקביל. מכל שביל בסימון אדום יצאה אחד בסימון כחול ולהפך. אין כל אפשרות להיעזר בסימון כזה למציאת דרכיך, אם איתרע מזלך ללכת לאיבוד. רשת כחולה-אדומה התפרסה לה במדבר, כמו רשת קורי עכביש הממתינה בסובלנות לקורבן אהבל הבא.

הסתובבנו והתחלנו לצעוד חזרה. היינו קצת לחוצים כי היה עלינו לצעוד עוד כמה שעות ופחדנו להיקלע לחושך. שעתיים וחצי הראשונות הלך לנו די טוב, פגשנו את כל אותם סימני דרך שזכרנו והיינו בטוחים בכוון. אבל אחרי שעתיים וחצי הגענו פתאום לצומת שבילים שלא הכרנו. מהצומת התפצלו כמה דרכי עפר, ולא היה לנו מושג לאיזה כוון לפנות. דרך אחת הייתה מסומנת באדום, והשניה בכחול. יופי ! כל הדרכים באזור היו מסומנות בכחול ואדום ...
אף אחד לא הצליח לעלות בזיכרונו האם היינו קודם בצומת הזאת ומאיזה כוון הגענו אליה בדרך הלוך. רע מאוד.

(מחר אספר איך לכם איך ירד החושך והיינו רעבים והחלטנו לאכול את הכלבה. או אולי אספר מה שהוא אחר ... )

לפני 14 שנים. 17 בפברואר 2010 בשעה 14:59

.
אמרתי לעצמי:
א. אם כבר הגענו עד לפה, בטח לא נסתובב ונחזור עכשיו.
ב. אפשר לנווט לפי סימון שבילים. (טעות. על טעויות משלמים ... אמרתי כבר ?)
ג. אם לא יודעים איך להמשיך, תמיד אפשר לחזור באותו מסלול שבאנו. (שוב טעות. על טעויות ... סתום כבר)

אז הרגעתי את עצמי והמשכנו ללכת במסלול שלא כל כך הסתדר לי עם ההוראות ועם המפה המצ'וקמקת של "טיולי", היחידה שהייתה ברשותי. המסלול דווקא היה יפה מאוד, מומלץ לכל מי שמעוניין ללכת לאיבוד במדבר. הלכנו לאורך נחל חצרה, שחלקו בתוך נקיק צר ומרשים ביותר. היה שווה. בשלב כל שהוא מצאתי חיבור של שביל אדום לכחול, פנינו והמשכנו ללכת, ואני חשבתי שהנה הסתדר לי המסלול עם המפה, ועכשיו הכל יהיה בסדר. לא יאמן, בדיעבד אני יודע שהלכנו לכוון לגמרי הפוך.
אחרי חמש שעות הליכה עם כמה הפסקות קצרות היינו אמורים לעבור לשביל אחר. שוב לא הסתדר לי, לא מצאנו את השביל הבא, זה שהיה אמור להחזיר אותנו לנקודת המוצא. במקומו פגשנו בשלט "צאתכם לשלום משמורת מדבר יהודה". מה לעזאזל מדבר יהודה ??? היינו אמורים להיות במכתש הקטן ! פה כבר ממש התחלתי לדאוג. החלטנו להסתובב ולחזור באותה דרך שבאנו.

(וכפי שאתם כבר מנחשים, מחר אספר איך לא מצאנו את הדרך חזרה ... )

לפני 14 שנים. 16 בפברואר 2010 בשעה 15:03

.
קבענו את הטיול שבוע מראש, וקבענו את המועד לשבת. לטיול כזה אני צריך לעשות כמה שעות הכנה. אבל ברגע אחרון, ליתר דיוק בחמישי בערב, החלטנו להקדים לשישי ועד אז לא הכנתי כלום. אז דילגתי על כמה שלבים, מה כבר יכול לקרות ? אז לא עברתי על המפה, וויתרתי על GPS. ורק הדפסתי את המפה החפיפית מ- "טיולי" שמשם שלפתי את ההמלצה למסלול. טעות חמורה. על טעויות משלמים ...

בשישי קמנו בחמש בבוקר, נסענו מחיפה לדימונה ומשם למכתש הקטן. בתשע בבוקר היינו בערך איפה שחשבתי שהמסלול מתחיל. זאת הייתה טעות השנייה, כי לא הגעתי לנקודה הנכונה. התארגנו והתחלנו ללכת. מדובר על טיול מעגלי של כ- 17 ק"מ, בשטח הררי די קשה להליכה. צעדה של 8 שעות לפחות, חלום רטוב של כל מזוכיסט מצוי. את השעה הראשונה של הצעדה ביליתי בלספר סיפורי זוועות לגיסי, על הסכנות של הליכה לאיבוד במדבר. ממש הצלחתי להכניס אותו ללחץ. משעשע לחשוב עד כמה מדויק חזיתי את מה שעתיד היה לקרות ...

אחרי שעה התחילו להופיע החיוויים הראשונים לבעיות. מה שהוא לא הסתדר לי במסלול, הוא לא תאם את המפה. בסימון שבילים היינו אמורים לעבור משביל אדום לכחול. אבל אדום נמשך הרבה מעבר למתוכנן. אחרי שעה ורבע עצרנו ושלפתי מפה טופוגרפית. שיט. לפי "טיולי" הייתי אמור להשתמש במפה מס 15, וזה מה שלקחתי, בלי לבדוק. בפועל מפה 15 הייתה של אזור אחר. הייתי זקוק למפה 14 שאותה השארתי בבית.
אז הנה אנחנו בלי מפה נורמלית, על מסלול ש- "קצת" לא מתאים לתיאור. בעיה.

(מחר הסיפור הזה כבר יגיע להסתבכות רצינית. מבטיח !)

לפני 14 שנים. 15 בפברואר 2010 בשעה 16:53

.
לא, זה לא סיפור על דם כחול, ערפדים ותהמות רגשיים.
זה רק תאור של טיול שעשיתי ביום שישי האחרון ושהפך בהדרגה להזוי. מי שמעוניין לקרוא רק על פעילות מינית סוטה, מתבקש לדלג ישירות לפרק סיום ואני מבטיח לספר שם על זיון אחד או שתיים, אולי אפילו עם קשירות וחניקות. אבל הדרך לשם עוד ארוכה ומלא בחצץ, אבק וסלעים.

רשימת משתתפים:

1. מכתש הקטן.
2. אתר "טיולי" ימח שמו וזכרו. ממנו לקחתי את ההמלצות ואת מפת המסלול.
3. אחותי שחוזרת עוד יום לארה"ב ובהבטחתי לה שנלך לטיול במדבר.
4. אשתי, גיסי ובנו, רחמנות עליהם, לא ידעו במה הם מסתבכים.
5. ברקלי -כלבה בת שמונה חודשים. לשם הבהרה: מדובר על כלבה שנולדה כך, כזאת שיש לה פרווה וזנב. עוד הבהרה, למי שעדיין לא הבין: כלבה הנ"ל אינה מסוגלת לגלוש באתרי סקס.

אני מחפש להאשים מי שהוא. לא משנה את מי, העיקר שיהיה מי שהוא. או מה שהוא. לא את עצמי. עד עכשיו מצאתי כמה אשמים:
- חרא של אתר המלצות טיולים, מפות והוראות מלאות בשגיאות
- חרא של סימון שבילים בשטח
- חרא של עיתוי

(אמשיך בהאשמות מחר)

לפני 14 שנים. 2 ביולי 2009 בשעה 6:53

.
בעיני זה קודם כל אתר היכרויות. אני משוטת בו ורואה פרופילים, לעתים גם עם תמונה. מאות
ואלפי מועמדות. הפרופילים עומדים בדממה, המועמדות מחכות בסובלנות שאבוא ואנעים את זמנן.
והן ינעימו את זמני. הנאה הדדית. אני אשאל אותן בנימוס אם זה בסדר, אם אני לא מפריע,
והן יתנו את הסכמתן בשתיקה. לא אכפה את עצמי על מי שלא תרצה, יש מספיק לכולם.
לילה שקט מסביב, רוח קלילה הנושאת ניחוח של התרגשות ורומנטיקה. אני מחייך.

אני מביט בפרופיל של "פוטנציאלית". אוממ ... זקנה מדי, סלחי לי. הבא אחריה דווקא בסדר,
אבל לפי הרישום היא כאן כבר הרבה זמן. לך תדע מה מצבה. אני מעדיף חדשות. כאלה שהגיעו
לא מזמן, אחרי קבלת פנים הצנוע בנוסח "שלום, אני חדשה כאן ...". שלום ולא להתראות. קבוצת
אוהדים תברך אותך בדרכך החדשה. "ברוכה הבא לאתר האנדרגראונד שלנו !"

אני אבחר בך ואיזום מפגש. אבוא אליך, אכיר אותך מקרוב, ואם תמצאי חן בעיני – אנחנו
מתאחד. ללילה אחד אנחנו נהיה זוג משמיים. אלטף את גופך, אנשק את פניך, אחדור אליך.
נשחק משחקי מין מתובלים. בשבילי סאדו זה תבלין.
ואת ? את תכלי אותי. בפסיביות האין סופית שלך, את תכלי אותי, על כל מה שאני ועל כל מעשי.
את תכלי אותי, שרוע עמוק בעולמך, בסאב-ספייס הכל-כך מיוחד שלך. ככה אני אוהב אותך.

אעשה בך דברים מדהימים. דברים שהאנשים הרגילים, הוינילים, לא יעלו על דעתם. דברים
שמפחידים את אותה אסופה האפורה, הבנאלית והמעוררת רחמים הקוראת לעצמה "החברה
הנורמטיבית". אסופת פחדנים צבועים שלא מסוגלים להוציא את ראשם המרובע מחוץ לקופסה.
עלובי נפש המתייגים כ- "לא חוקי" כל מה שאינם מסוגלים להבין.
לא חוקי ? אצלי – את החוק, וכל מה שבהסכמתך - חוקי. תמיד בהסכמה. לא אעשה אפילו צעד
אחד כנגד רצונך. רק תאמרי. מילה אחד, ציוץ אחד מפיך, אפילו הבעת פנים של חוסר שביעות
רצון. אני מאוד רגיש להבעת פניך ובעצם לכל סוג של משוב ממך. רק את קובעת מה חוקי ומה לא.
וששום וינילי לא יעז לדחוף את אפו הארוך לעניינים לא שלו.

ההחלטה התקבלה, בחרתי. התרגשות שוב מציפה אותי, אני מרגיש את דפיקות לבי, זה קרוב !
בחרתי בך יפתי. את, הטרייה והחדשה, שרק הגעת לכאן, אותך אני רוצה ! הלום מוכן בידי ואני
תוקע אותו ברווח שבין בסיס הבטון ללוח השיש הכבד. לחץ חזק ומתמשך ולוח השיש מחליק
הצידה בחריקה הממלאת את הלילה של בית הקברות באי שקט פתאומי. קצת עבודת חפירה
ודמותך עוטפת תכריכים מתגלה לעיני. אני מחייך אליך חיוך מאושר. שלום, הנה באתי אליך יפתי !