מוווון פלייסטיישן

.
יום שישי, 12.2, שעה 16:50

יש איזה שלב שבן האדם חייב לעשות מהפכה מחשבתית. ניסינו ללכת לפי המפה. לא עבד. ניסינו לפי סימן שבילים. לא עבד. ניסינו לפי ההיגיון. גם לא עבד. הגיע זמן לעזוב את כל השיטות הנכונות ואת ההיגיון. הגיע זמן לעשות שטויות.

זה בדרך כלל השלב האחרון בתסריט שבסופו מוצאים גופות מיובשות שרועות במדבר.

הדרך פנתה שמאלה. זה לא נראה לי. רציתי ללכת ימינה. למה ? ככה. הבעיה שמימין לא הייתה דרך. היה שם קפל קרקע עם ערוץ נחל יבש בתחתיתו. לא משנה. פניתי והלכתי לעבר הערוץ, ככה כי פשוט לא היה לי שום רעיון טוב יותר. כשהתקרבתי, ראיתי מצדו השני גבע. על הגבע הייתה עמדת תצפית. הגבע נראתה מוכרת. נזכרתי שבדרך הלוך עברנו ליד גבע עם עמדת תצפית. החלטתי שנחצה את הערוץ ונתפס על הגבע, משם אולי נוכל להיזכר לאן ללכת.

הערוץ התגלה כרחב יותר ממה שנראה במבט ראשון וגדותיו התלולות קשות לטיפס. במאמץ רב חצינו אותו והתחלנו לתפס על הגבע שגם היא התגלתה כתלולה מאוד. הרגשתי שזה המאמץ המשמעותי האחרון שאנחנו מסוגלים לעשות.
או הגבע הזאת או שמרימים ידיים. או הגבע הזאת או שאין לנו יותר לאן ללכת. אפילו להתקשר אי אפשר, אין קליטה סלולרית במכתש.

נבנה אצלי מתח אדיר. מצאתי את עצמי רץ במעלה הגבע התלולה, רגלי מחליקות על החצץ. הייתי חייב לעלות ולראות אם זו אותה גבע שלידה עברנו בבוקר. זאת הייתה האפשרות היחידה שנותרה.
באפיסת כוחות טיפסתי לפסגת הגבע, הסדרתי את נשימתי והסתכלתי מסביב.
הפסגה נראתה לא מוכרת. תווי השטח מסביב נראה לא מוכר גם הוא. הרחק בכוון צפון-מזרח ראיתי גבע אחרת עם תצפית בפסגתה. אולי לשם היינו אמורים להגיע. השמש נגע בקו האופק.