מוווון פלייסטיישן

.
יום שישי, 12.2, שעה 18:30, מהירות – 150 קמ"ש

מון > זה כל כך הזוי, שאני מתקשה להאמין שזה קרה באמת.
פניקס > מה הזוי ? תמיד הכל מסתדר.
מון > איך זה היה אמור להסתדר ??
פניקס > אני בכלל חושבת שאתה תכננת את הכל וסתם העמדת פנים שהלכנו לאיבוד.
מון > הלוואי.
מון > היה לנו מזל, באמת לא יודע איך פתאום הכל התהפך ככה ברגע האחרון כשכבר הייתי מיואש.
מון > לטפס באקראי דווקא על גבע שמצידה השני עומד מחנה אוהלים.
מון > הרי לא ידענו שהוא יהיה שם.
מון > ושבדיוק אז הנהג של המחנה יצטרך לנסוע לדימונה ובדרך יקפיץ אותנו עד לאוטו ?
מון > מה הסבירות שזה יקרה ?? כל הסיכויים היו שנתקע ללילה במכתש. בלי מים . בקור כלבים.
מון > אנחנו נמצאים כרגע במציאות שההסתברות שלה קרובה לאפס.
פניקס > אני עדיין חושדת שביימת את הכל. זה כל כך מתאים לך.

המכונית טסה על כביש 6 לכוון חיפה. אני מחובר באינפוזיה לכוס קפה ענקית שקניתי בתחנת דלק.
השלושה שמאחור ישנים שנת ישרים, סחוטים מההרפתקה המאיימת שהסתיימה ככה בפתאומיות, כמה סיום של סרט הוליוודי טיפוסי שבו כל הבעיות נפתרות באורח פלא בשלוש דקות האחרונות.
כפות רגלי מלאות בשלפוחיות שפשוף, כל שרירי כואבים. צעדנו הרבה יותר מהמתוכנן.
לכאב השרירים והעייפות מתלווה תחושה נוספת, אותה אנומליה ייחודית שבאופן מוזר תמיד מופיע אצלי במעמד דומה -

מון > את יכולה לקשור אותי היום ?
פניקס > כן.

----------------------------------------------

יום שישי, 12.2, שעה 22:30

קליק, קליק, קליק. האבזמים ננעלים בלולאות שבמסגרת המיטה. האבזמים מחוברים לשרשראות. השרשראות מחוברות לאזיקי העור. האזיקים מחוברים לידי. ולרגלי. תוך דקות ספורות היא קושרת אותי וכל גופי פרוס לפניה, זמין לכל מטרה שתחפוץ. אנחנו מאוד יעילים בקשירות. ככה זה כשחוזרים על אותה פעולה פעמים רבות. חייבים להיות יעילים.

אני תוהה עד כמה היא עייפה. "איך השרירים שלך ? כואבים ?"

בתור תשובה היא סותמת לי את הפה עם פלסטר ונשכבת עלי.
זיכרון רשת כחולה-אדומה של סימוני שבילים במדבר כבר הפך ללא מיציאותיי, מה שהוא שקרה למי שהוא אחר לפני זמן רב, מה שהוא שאולי ראיתי בסרט. סרט על המפלצת שפרסה קורי עכביש בצבע כחול ואדום וניסתה ללכוד אותנו בתוכם.
אני רוצה לספר לה על הסרט, אך מגלה שפי חסום.
ידיה נעות לציידי גופי, מלטפות ומדגדגות באותה תנועה. חיוך קטן עולה בזווית פיה. הדגדוג מקפיץ אותי, גופי זע ורוטט אל מול גופה בריקוד ארוטי צמוד. אני משמיע קולות גרגור. היא מנחיתה כרית על ראשי ולוחצת לחנוק, מדהימה שכמותה. ידה נשלחת במורד גופי ואוחזת באבר הזקור. קולות הגרגור הופכים לשירה צרופה.

סוף