מוווון פלייסטיישן

.
ערכנו שם דיון די ארוך והחלטנו על כוון, למרות שלא היינו בטוחים שהוא נכון. התחלנו לצעוד שוב, והפעם זה הלך רע מאוד. ראינו תווי שטח שבאופן וודאי לא הכרנו. היה ברור שאנו הולכים לכוון לא נכון. אחרי חצי שעה נוספת של צעדה הבננו שלא היה טעם להמשיך ללכת.

סיכום מצב:
- אנחנו לא יודעים לאן ללכת
- כל השבילים מסומנים אותו דבר, כך שהסימון אינו עוזר
- המים כמעט נגמרו. היה לנו מספיק לטיול, אבל בלי עודף. לסחוב הרבה מים זה כבד.
- השעה אחרי ארבע. בחמש וחצי יהיה חשוך. ללכת בדרך הררית בחושך זה מתכון מובטח לתאונה.

סיכום מצב החבורה האומללה שהובלתי כצאן לטבח:
אני – היסטרי, אבל בניתים מצליח להסתיר.
אחותי ובעלה – היסטריים, מנסים להשלים עם מור גורלם. מבחינתם די ברור שהלילה אנחנו נשארים כאן.
אשתי – אינה מודאגת כלל. מה כבר יכול לקרות כשאני מוביל ? מעולם לא נפלנו.
נדב, בן 13 – לא מזיז לו כלום, מה שהולך – הולך. יש לו כושר מעולה.
ברקלי, בת 8 חודשים – עייפה אך מרוצה, למרות שהלכה כ- 25 ק"מ. כנראה ללכת על ארבע יותר קל מאשר על שתיים.

עצרנו, חשבנו מה לעשות. הדרך פנתה חדות לכוון ההפוך ממה שנראה כהגיוני. שקלנו לחזור לאחור, עד לצומת בו איבדנו את הכוון, ולנסות דרך אחרת. אבל עד שהיינו חוזרים, כבר היה יורד החושך, ובחושך אי אפשר לזהות סימוני דרך ואי אפשר לנווט. בהדרגה התחיל להתפתח וויכוח האם ממשיכים ללכת או מחפשים איזה סלע שטוח להעביר עליו את הלילה.