מוווון פלייסטיישן

.
את המלכה המדהימה פגשתי בצ'ט של תפוז ומהרגע הראשון נשביתי בחבלי יכולות השליטה האלוהית שלה. פקודותיה הופיעו בחלון הצ'ט והשאירו אותי חסר אונים אל מול רצונה. היא פקדה עלי לספר על עצמי, על מצבי הכלכלי וכמו כן לשלוח לה תמונה. עשיתי כמצוותה. היא אמרה שאני מוצא חן בעיניה ואולי תשקול לצרף אותי כעבד לארמונה המפואר. המחשבה להיות עבד לרגליה מילאה את לבי אושר.
היא אמרה גם שעוד לא עברתי את המבחן ושלא אעלה בדעתי שהיא תבחן אותי בחינם. היא אמרה שזמנה יקר ואין לה רצון לבזבז אותו על נפלים. בחפץ לב הסכמתי לעשות את כל המוטל עלי כדי להצליח במבחן.
קבלתי הוראות:

לשכור חדר במלון.
להמתין לה שם בשמונה בערב, עירום עם כיסוי עיניים וידיים אזוקות.
להניח 1000 שקלים על השידה ליד המיטה. היא הדגישה שוב שזמנה יקר ואין לה רצון לבזבז אותו ככה סתם. אבל היא אמרה שפגישה איתה שווה כל מחיר, וצפויות לי הפתעות וסבל רב. נשימתי האיצה.

במועד שנקבע הגעתי למלון, שמתי 1000 שקלים על השידה, פשטתי את בגדי. שמתי כיסוי עיניים. לבי דפק בפראות. זיעה כיסתה את פני. רעדתי, אני לא בטוח אם מקור או מהתרגשות. שמתי אזיקים וקשרתי את ידי מאחרי הגב.

ישבתי ככה אני לא יודע כמה זמן, אבל למי איכפת מהזמן. פתאום שמעתי את הדלת נפתחת והרגשתי שאני עומד להתעלף. היקום נעצר. "שירות חדרים" שמעתי קול. "אופס, סליחה" אמר הקול והדלת נסגרה.
שוב השתרר שקט.

אחרי פרק זמן ארוך נוסף שמעתי את דלת נפתחת ולאוזני הגיע קול צעדים. אומנם חששתי ששוב אשמע "שירות חדרים" או מה שהוא כזה אבל בכל זאת הרגשתי שהפעם זאת המלכה המדהימה. ואז שמעתי קול שאותו לעולם לא אשכח. הקול אמר - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא".
נשמע רשרוש קל ואז הקול העוצמתי אמר "המשך לשבת ואל תזוז".
נשמעו צעדים וטריקת דלת.

המשכתי לשבת ולספוג את הסשן שהמלכה העבירה עלי. נוכחותה הרגעית הטביעה בי את רישומה העמוק. במחשבותיי חזרתי על מלותיה שוב ושוב - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא. המשך לשבת ואל תזוז". ידי האזוקות כאבו, כיסוי עיניים גרם לי לקלסטרופוביה, והרגשתי מושפל. אבל מעל הכל ריחפה כהילה עוצמתה של המלכה ומילותיה חוצבות הלהבות - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא. המשך לשבת ואל תזוז". הייתי עמוק בתוך הסאב-ספייס.

עבר עוד אינסוף זמן, איבדתי לחלוטין את התחושה בידי, הייתי בטרנס, מעל נהרות של ייאוש בניתי גשרים של תקווה. אני חושב שגם התעלפתי (או נרדמתי) כמה פעמים. בסוף שוב שמעתי את הדלת נפתחת. קול גברי אמר "אדוני, כבר צוהריים, אתה מתבקש לפנות את החדר."
לא הייתה לי ברירה. שחררתי את ידיי, התלבשתי ועזבתי. הרגשתי צער עמוק על כך שלא הצלחתי לקיים את הוראות מלכתי כלשונן. המשכתי לחזור על דבריה - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא. המשך לשבת ואל תזוז" – ובכל פעם שהגעתי לסוף הציטוט כמעט פרצתי בבכי, כי לא קיימתי את ההוראות. הרגשתי שלא עברתי את המבחן ושאני לא ראוי למלכתי.

חזרתי הביתה, נכנסתי לצ'ט וחיכיתי שמלכתי תתחבר. כשהתחברה כמעט שהתנתקתי מרוב בושה, חושש מהבוז שלה. אבל מלכתי הייתה מלאת רחמים וחמלה כלפי והיא אמרה לי שהיא לא כועסת ועל אף שלא עברתי את המבחן היא תיתן לי הזדמנות נוספת. היא הזכירה לי שזמנה יקר ואין לה רצון לבזבז אותו על נפלים. היא אמרה לי שאני צריך להיות אסיר תודה שזכיתי לסשן כזה ממנה, מהמלכה המדהימה. סשן שכלל הכול –השפלות, מתח, קשירות וסבל רב, כמו שהבטיחה. אפילו ניצול. סשן שנעשה בעירום מלא ונמשך זמן ארוך. לא כל מלכה הייתה מוכנה להשקיע כל כך הרבה בעבד שאפילו עוד לא התקבל אצלה לארמון.

היא אמרה שתיתן לי עוד הזדמנות, אבל הפעם המבחן יהיה שונה. את האלף שקלים הנוספים אני צריך לשלוח במעטפה לתא הדואר שלה ואז להמתין להוראות. שלחתי. אני ממתין להוראות מלכתי.

.
בוקר יום חדש, מאיה חברתי מטפלת בי כמו תמיד. ואז מודיע שגם היום יש לי ביקור אצל ד"ר אלישע. אני מופתעת, בדרך כלל אנחנו לא נפגשים כל יום, מה גם שאתמול ביקור הסתיים ללא כוונות המשך מידיות. לא משנה, אני תמיד שמחה לעוד פגישה, לגוון את השגרה. כמה כבר אפשר לצפות בטלוויזיה ?

תומר מגיע, מעביר וקושר אותי לכיסא וכרגיל שוכח לקשור את הרגליים. מה יהיה איתו, הוא לא לומד כלום ?
אנחנו מתגלגלים במסדרון, רק שהפעם אין שלט "זהירות רצפה רטובה" כך שהמסע עד משרדו של ד"ר אלישע לא חושף את תומר לפגיע. תומר מגלל את הכיסא אל המשרד ואני רואה את ד"ר אלישע יושב ליד שולחנו, ולידו אדם נוסף שגם הוא נראה רופא. ד"ר אלישע מברך אותי בפנים חתומות ומציג את האדם כדוקטור פורת. “אנחנו רוצים לערוך ניסוי קטן" אומר ד"ר אלישע. “תומר ?”
תומר עוקף את הכיסא וניגש אל השולחן. גבו מצוי מול רגלי לרגע. אני בועטת בגבו בכל הכוח.

רגלי פוגעות במה שהוא קשה מתחת לחלוקו.
תומר מועד ונופל קדימה.
אני עפה אחורה עם הכיסא.
תומר קם, פונה לעברי ומסנן "כלבה. אני אקשור אותך !".
הוא מתקרב אלי. אני מנסה לבועת בו שוב, לא מתכוונת לעשות לו חיים קלים. תומר נלחם עם רגלי הבועטות. שני גברים אחרים צופים, עד כה בלי להתערב. עכשיו הם קמים, מתקרבים ואוחזים ברגליי המשתוללות. תומר מצמיד אותם אל הכיסא. אני מרגישה בשמיים.
גבר המכונה ד"ר פורת דוחף את ידו מתחת למכנסי הפג'מה שלי וישר לתוך הכוס. אני צורחת מהפתעה ומרגישה את הצבעותיו צפות ברטיבות הרבה. אני משתוללת, נלחמת כנגד הקשירות, סוגרת רגליים, מנסה לנתק את עצמי מידו שבכוס. הגבר אומר מה שהוא לתומר, לא יותר ממילה אחת ותומר משחרר את קשירת ברגליים שלי. אני בועטת בפראות לכל עבר. תומר ניגש לאחור ומשחרר גם את הקשירה לכיסא. אני מזנקת קדימה, מנסה להתנגש בד"ר פורת. הוא מתחמק, מפיל אותי לרצפה ומתיישב עלי, על החזה. אני מנסה לקרע את השרוולים של כותונת משוגעים שעדיין קושרים את ידי מאחור. שני גברים אחרים מושכים מעלי את המכנס ואוחזים ברגלי. זה שיושב עלי שוב שם את ידו על הכוס, שנוזל כמו ברז. אני מנסה להתפתל, לנער אותם ממני, אבל משקלם וכוחם רב, אני מרותקת ולא מצליחה לזוז.
ואז, בלי חיפזון ובתנועה מבוקרת היטב, הגבר היושב על חזי מתחיל לעסות לי את הדגדגן. אני צורחת בקולי קולות.

לא נדרש כבר הרבה, גם ככה הייתי על הסף. שניות אחרי שהתחיל – גמרתי בפעם הראשונה. הוא לא הפסיק. צרחתי, יללתי, התנשפתי ואבדתי נשימה, קיפצתי ורעדתי, אבל הוא המשיך. היו לי אורגזמות רצופות, אחת אחרי השניה, בעוצמה שהלכה וגברה. השרירים הטבעתיים בכוס התכווצו בעוצמה שגרמה לכאב כמעט בלתי נסבל.
הוא הפסיק בערך מתי שלא הייתי מסוגלת עוד. ואז החדר הסתחרר סביבי, החשיך ונעלם.
 
כשפתחתי שוב עיניים ידעתי שעבר זמן רב, למרות שאינני יודעת איך. שכבתי על בספה שבמשרדו של ד"ר אלישע, מי שהוא אפילו דאג לשים כרית מתחת לראשי. לתדהמתי גיליתי שאני לבושה, ולא בבגדי בית החולים. הייתי במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו, ומתחת לג'ינס הרגשתי את התחתונים – פריט לבוש שעליו לא נחשפתי זה זמן רב. לא הייתי קשורה בכלל.
שני הרופאים ישבו ליד השולחן ועיינו במסמך כל שהוא. התיישבתי בזהירות, הם הרימו את ראשיהם והביטו בי. ד"ר אלישע דיבר.
“שלום נטע" אמר, "אני רואה שהתעוררת. ישנת הרבה זמן"
“הצגתי לך כבר את ד"ר פורת. ד"ר פורת מתמחה באבחון וטיפול בסטיות מין"
ד"ר אלישע קם מהשולחן, מזג כוס מים מבקבוק והגיש לי. לקחתי את הכוס, לא שתיתי ולא אמרתי כלום. לרגע חשבתי להעיף את הכוס עליו ואז לזנק עליהם. אבל רגלי וידי היו כבדות כמו עופרת, הרגשתי שאינני מסוגלת לזוז. דיכאון כמו צמר גפן שחור נדחס בראשי, לא משאיר מקום לשום מחשבה אחרת. הם עלו עלי, הם יודעים הכל !

הרופא דיבר שוב.
“אני מטפל במחלות נפש, שזה תחום שונה לחלוטין" אמר. “סטיות מין בדרך כלל לא מתפתחות למצבים המביאים את הפציינט למוסד מכובד זה. לכן לקח לי זמן רב לאבחן את המקרה שלך, ועל כך אני מכה על חת. מה גם שאת הקפדת לשמור את המניעים שלך בסוד. לכן פניתי לד"ר פורת ובהתייעצות איתו החלטנו לערוך ניסוי. כל מה שהתרחש היום בבוקר היה חלק מתוכנן מניסוי זה."
הרופא שתק לרגע, מחכה לשמוע ממני תגובה. אני שתקתי.
“כפי שאת וודאי יודעת, קיים בך רצון עז לאבד שליטה על הנעשה. אובדן השליטה גורם לך לסיפוק מיני. בשפה מקובלת קוראים לזה פטיש, בטח שמעת את המילה בעבר. הפטיש לאובדן שליטה אינו נדיר, אבל מעטים הם האנשים שלוקחים את יישומו רחוק כפי שלקחת את.”
“את מעונינת להיות כל הזמן קשורה. כדי להשיג מטרה זאת נקטת באלימות קשה, נגד עצמך ונגד אחרים, מה שגרם לצוות בית החולים לשים עליך אמצעי ריסון. את בעצם חינכת את הצוות וגרמת להם להקפיד על כל פרט קטן, ומי שלא עשה כך הועמד על טעותו בדרך הקשה. את כל זה עשית במודע. אני מוכרח להגיד שאני מתפעל לנוכח המוכנות שלך להקרבה העצמית. היית מוכנה ללכת עד הסוף כדי להשיג את מטרתך"
“שהייה במצב מרוסן גרמה לך לגירוי מיני מתמיד. גירוי זה אף התגבר בכל פעם שהתבצע פעולת ריסון נוספת כנגד ההתנגדות שלך"

“לבית חולים אין כל סיבה או הצדקה להמשיך באשפוז שלך. אינך סובלת ממחלת נפש כל שהיא. את יודעת להבחין בין טוב לרע ואת שולטת במעשיך"
מוחי קפא, לא הייתי מסוגלת לחשוב. פי דיבר מעצמו -
“אם לא תקשרו אותי תכף ומיד אני עלול להרוג את עצמי או כל אחד אחר. זה לא אחראי מציידך לשחרר אותי !”

לא היה לי סיכוי, הם ידעו בדיוק מה הם עושים.

“אני מתחייב לך - לא משנה מה תעשי, את לא חוזרת למצב קשור. תהייה בטוחה שאעמוד בדברי. לאור המצב תשקלי האם יש טעם כל שהוא לפגוע בעצמך, כי את המטרה שלך את לא תשיגי בכך.”

קולו התרכך לפתעה, הוא התקרב עלי ונגע בפני.
“בכניסה לבית חולים מחכה מונית שתיקח אותך חזרה לבית הוריך. תפתחי בחיים חדשים. ותני לפטיש שלך לנוח.”
הוא ליווה אותי החוצה עד למונית הממתינה. כמהופנטת נכנסתי פנימה והמונית נוסעה.
רק כשהינו במרחק של שתי רחובות ובית החולים נעלם מאחרי בניינים אחרים, רק אז אני התחלתי לבכות. בכי מר של חוה שזה עתה גורשה מגן עדן.

.
תומר, סניטאר חדש יחסית, מגיע אחרי שעה ומעביר אותי לכסא גלגלים, קושר אותי שוב למושב ולמשענת. אני מציינת לעצמי שהוא שכח לקשור את הרגליים, מה שפותח בפני אפשרויות מעניינות. אני ממתינה בסבלנות לשעת הכושר.
הסניטאר מגלגל את הכיסא מהחדר ולאורך המסדרון אל האגף בו יושב ד"ר אלישע.
אני יושבת על כיסא גלגלים, ידי קשורות בכותונת המשוגעים שלי, קסדה על ראשי, קשורה היטב לכיסא, אבל רגלי משוחררות ותומר לא שם לב. כעבור כמה דקות של גלגול במסדרון הארוך, דרכנו נחסמת על ידי שלט "זהירות ריצפה רטובה". תומר עוצר, עוקף את הכיסא וניגש להזיז את השלט. שעת הכושר שלי ! אני מכנסת את רגלי האזוקות ואז בועטת קדימה בכל הכוח. רגליי פוגעות בחוזקה בגבו של תומר, הוא עף קדימה על הרצפה, אני עפה עם הכיסא אחורה ופוגעת בקיר המסדרון.
“אאאההה" תומר צורח, נאחז בגבו. אני לא מבזבזת זמן ובועטת בפראות באוויר, מנסה להחליק את עצמי החוצה מרצועות הקשירה לכיסא, אך לשווא.

“אאח, כלבה מזוינת !" תומר מקלל, שולף זימונית מנרתיק בחגורתו ולוחץ על כפתור הקריאה. אז ניגש אלי בצליעה ומנסה להשתלט על רגלי הבועטות. אחרי חצי דקה מגיעים בריצה שני סניטארים נוספים ובכוחות משותפים הם קושרים את רגלי לכיסא. אני מרוסנת שוב, והנה מציפה אותי אותה ההרגשה הנהדרת שבגללה אני כנראה מעולם לא אצא מהמוסד הזה. תומר נאנח פעם נוספת ובועט בי בתיסכול. הסניטרים שואלים אם הוא רוצה שיחליפו אותו אבל הוא אומר לא, שיסתדר.
“בואי פסיכית" אומר תומר ומגלגל אותי בהמשך המסדרון.
עוד כמה דקות ואנחנו אצל ד"ר אלישע. תומר מעדכן אותו בפרטי האירוע ויוצא. ד"ר אלישע יושב שותק ומעכל, ואני יושבת מולו מביטה בו דרך סורגי הקסדה.

“שלום נטע" אומר לבסוף. “אכן, תמונת מצב קשה"
“בוקר טוב דוקטור" אני מגייסת את קולי השובב והמתוק.
“לא אשאל אותך אפילו מדוע בעטת"
“תודה דוקטור. אתה הרי יודע שאין טעם לשאול. זה אף פעם לא פעל"
“האם כוונת למקום מוגדר כל שהוא בגופו ? הייתה לך מטרה מגדרת איפה רצית לפגוע ?”
“לא. כל מקום היה טוב באותה מידה דוקטור. מה גם שהיכולת שלי לכוון הייתה די מוגבלת. בכל זאת אני קשורה, אתה וודאי רואה זאת" אני מחייכת בשובבות.
“אני רואה שאת קשורה" אומר בתיסכול, ייאוש ניכר בקולו. “ובכל פעם שאני רואה אותך את קשורה יותר ויותר" מוסיף. “אני רואה בזאת כשלון מקצועי. נקטתי בכל שיטות הטיפול האפשריות, אבל אני רואה רק נסיגה.”
“אני הכי אהבתי את מכות החשמל, דוקטור" אני מנסה לעודד אותו. “הסמים גם היו בסדר, דווקא היו לי מהם הזיות נהדרות"

הרופא המזדקן ממקד את מבטו. אני רואה שיש לו אג'נדה, הוא לא סתם מנהל איתי שיחת חולין.
“נטע, למעשה לא קיימת כל אפשרות לתת לך טיפול הולם ללא דיאגנוזה נכונה, ואני לא יודע מה יש לך. האבחון הראשוני הצביע על סכיזופרניה אלימה, אבל אני מסתייג מאבחון זה. באופן כללי, חסרים אצלך כמעט כל המאפיינים של מחלת נפש כלשהי. את נורמלית מכל הבחינות. חוץ מבעיה אחת – בהינתן הזדמנות, את תפגעי בכל הסובבים ובעצמך, ללא הבחנה. אין כל אפשרות להשאיר אותך לא קשורה ומרוסנת. וככל שעובר הזמן, את מוצאת דרכים חדשות לגרום נזק ואנחנו נאלצים לרסן אותך יותר ויותר.”
“נטע" קולו הופך תקיף וסמכותי. “אין כל דרך לעזור לך אם לא תשתפי פעולה. אני מבקש ממך להסביר מה מניע אותך לנהוג באלימות".
אני לא אוהבת לשקר. לכן אני שותקת ומביטה ברצפה, איפשהו במחצית הדרך ביני לבינו. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת. אבל הפעם זה שונה. אני שומעת תחינה בקולו.
“נטע, אם לא תעזרי לי ולא תשתפי איתי פעולה, לא אוכל עוד לטפל בך"
אני מחבבת את ד"ר אלישע. בעבר ניהלנו המון שיחות מעניינות, כמעט על כל נושא אפשרי. אני לא רוצה שיעזוב אותי. אבל בקשתו היא בלתי אפשרית. אני שותקת ומביטה אל הרצפה.
השיחה מסתיימת ללא תוצאות ואני מרגישה את הסופיות שלה. תומר מגיע ומגלגל אותי לתחנה הבא. לחדר כושר.

אני חייבת לעשות התעמלות. להיות קשורה כל הזמן במשך כבר יותר משנה זה מתכון לניוון שרירים. לכן אני מתעמלת, כשעה ביום. חצי שעה על הגלדיאטור ועוד חצי שעה על אופני כושר. כמובן שקושרים אותי למתקנים אלו בזמן האימון, אחרת אעשה בלגן.
אני דווקא אוהבת להתאמן, כי יש לי צורך להוציא את המרץ המצטבר.
תומר מביא אותי לחדר הכושר של המחלקה, שם הוא ושני אחים נוספים משחררים את הקשר של כותונת המשוגעים שלי וקושרים את ידי עם אזיקים לזרועות הגלדיאטור. במשך חצי שעה הבא אני מוציאה את האגרסיביות שלי על המתקן. אז הם מעבירים אותי לאופני כושר, קושרים את רגלי לפדלים ואת ידי לכידון ואני מדוושת במרץ. את הקסדה הם לא מורידים, פוחדים שאדפוק את ראשי בכידון. אימון הכושר עובר ללא אירועים מיוחדים, אני מזיעה ושרירי כואבים כאב מספק. כעת אני צריכה להתקלח וזה סיפור מסובך בפני עצמו. הם אוחזים בידי ומובילים אותי למקלחת.

כמו בכל מתקן אחר במחלקה הפסיכיאטרית, גם במקלחת קימת הכנה הנדרשת להתמודד עם מקרים כמוני. הסניטרים מתחלפים עם אחיות, ואלה מורידות את הכותונת המיוזעת אבל משאירות את האזיקים. למעט הכותונת והמכנסי פג'מה אין עלי עוד בגדים, כך שבמהרה אני נשארת ערומה, למעט האזיקים על הרגליים והידיים. האחיות לא עוזבות את ידי לרגע, הן יודעות מה יקרה אם יעשו ולו טעות אחת. הם קושרות את ידי אל הווים המוברגים בחרסינה מעל ראשי ואת הרגליים לווים ברצפה. אני עומדת קשורה במקלחת, ללא יכולת לזוז. אחות מכוונת את זרם מים מטוש ומתחילה לשטוף אותי.

הן זוכרות היטב את הניסיונות לעודד אותי להתקלח בעצמי. הם שאלו אותי אם אני מוכנה ותמיד הסכמתי. כשהייתי חופשית, עקרתי את ידית הטוש והכנסתי לאחד האחיות בראש. בניסיון אחר דפקתי את רגלי בקיר, כל כך חזק ששברתי אצבעות. בפעם אחרת בלעתי את קוביית הסבון. אחר-כך גיהקתי בועות יומיים !!! זה באמת היה אירוע מצחיק.
הן למדו בהדרגה. הן לא לקחת שום סיכונים. אין לסמוך על הרצון הטוב שלי, ולא על אופן דיבור הרציונלי. ברגע שתהייה לי הזדמנות אני אגרום נזק - לעצמי או לאחרים, זה לא ממש משנה. לכן, אל תתנו לי הזדמנות. היום הן כבר לא נותנות לי שום הזדמנות. תמיד, בכל שלב, הן דואגות שאהיה קשורה למה שהוא. קשורה היטב.
אחות מסבנת אותי עם הספוג. אני תוהה האם לרחוץ אישה ערומה הקשורה בפשוק אברים עושה לה את זה. אני מקווה שכן.
המקלחת מסתיימת, הן מנגבות אותי, דוחפות את ידי לכותונת נקייה וקושרות אותן. קושרות גם את רגלי, דוחפות את ראשי אל תוך הקסדה ולוקחות אותי חזרה לחדרי, שם הן משאירות אותי קשורה ואזוקה.

זאת שיגרת יומי. את רוב הזמן אני פשוט קשורה היטב ושוכבת על אחד הפופים בחדר. במועדים קבועים מאיה או אחיות אחרות באות להנעים את זמני בארוחה או שירות זה או אחר. שעה ביום חדר כושר. מדי פעם, פגישה עם דוקטור אלישע, פסיכיאטר קליני מסור שעדיין מנסה לרפא אותי.

(המשך בשבוע הבא)

.
יש לי שלט טלוויזיה בראש. אני יכולה למצמץ והמראה סביבי יתחלף, בדיוק כמו שמחליפים ערוץ בטלויזיה. אני ממצמצת והנה אני בתא בית סוהר. קירות עבים מאבן בזלת שחורה, חלון קטן המסורג במוטות ברזל. מהחלון אני רואה יער מכוסה שלג. אני רואה את עצמי עומדת ליד החלון, מחזיקה במוטות הסורגים ומסתכלת אל היער.
פעם חברה גררה אותי לסרט "אהבת בוסר". אני חושבת שהתמונה הזאת משם.
אני ממצמצת שוב ורואה את עצמי על עמוד תליה. ידיי קשורות מאחור, חבל כרוך על צווארי, הוא כבר מתוח וחונק אבל עדיין רגליי על הרצפה ואני נאבקת לשמור על שיווי המשקל. התליין מתארגן למתיחת חבל נוספת. הוא עושה זאת לאט, נהנה לראות אותי נחנקת בהדרגה. הוא נעמד מולי ואומר משהו, אבל אני לא שומעת אותו. פניו קרבים אל ראשי. זאת אולי ההזדמנות. אם אשליך את עצמי קדימה, אנגח בו בראשי ואהפוך את פרצופו לעיסה מדממת. הוא שוב אומר משהו, הפעם בקול רם יותר. אני מזנקת.
יד בלתי נראית לופתת את החזה והאגן, בולמת אותי ומעיפה לאחור.
אני נופלת על הגב, ראשי העטור קסדת בייסבול נחבט במשהו רך. אני שוכבת, המומה לרגע.
אני ממצמצת ומעבירה את הטלוויזיה שבראשי לערוץ המציאות.
 
אני שוכבת על הגב על פוף גדול המונח על הרצפה. יש בחדר עוד כמה פופים כאלה והם מכסים כמעט את כל הרצפה. ידיי, הנתונות בכותונת משוגעים, לופתות את גופי ושרוולי הכותונת קשורים מאחור. רגלי אזוקות באזיקי עור מרופדים בצבע חום, פריט תקני של המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. על ראשי קסדת בייסבול (או לפחות כך אני קוראת לה) עם רשת על הפנים. את הקסדה קבלתי לאחר שהשכלתי לדפוק את פני ברצפה.
על גופי ריתמה. רצועות עור חום מעל החזה, סביב הבטן והמותניים, המתחברות יחד מאחור ומשם עם חבל עבה לקיר. זאת התוספת האחרונה והיא נועדה כדי למנוע ממני להטיח את עצמי בקירות כמו שעשיתי לא מזמן. זה מה שמשך אותי לאחור כשזינקתי. אני קשורה כמו כלבה, עם חבל באורך שני מטר.
 
אחות מאיה עומדת מולי במרחק בטוח ומנסה לחייך.
“הבהלתי אותך חמודה ? אני נורא מצטערת"
אני מסדירה את נשימתי ומנסה לחייך אליה חזרה. מאיה נחמדה איתי. הייתי רוצה לעשות איתה סקס. אני ממש מחבבת אותה. לא שזה יעזור לה אם היא תיקלע לקו האש שלי. היא יודעת זאת ולכן מקפידה לעמוד במרחק בטוח.
“בוקר טוב. רחיצת פנים וארוחת בוקר ?” מאיה חצי שואלת חצי מכריזה ומחייכת שוב. “בואי נשיב אותך בכיסא".

נשיב אותך בכיסא זה אומר בעצם נקשור אותך לכיסא. מאיה כבר מנוסה ולא לוקחת איתי שום סיכונים.
היא מגלגלת לעברי כיסא, מנתקת את החבל מהרתמה ועוזרת לי להתיישב. דריכות מורגשת בכל תנועותיה. ברגע שאני יושבת, מאיה כורכת שני רצועות סביבי המצמידות אותי אל גב הכיסא והמושב, ואז מצמידה את הרגלי האזוקות אל משענת הרגליים של הכיסא. כדי שלא אוכל לבעוט. רק אחרי שווידאה שאין עוד חלק בגופי שיכול לנוע בחופשיות, היא מורידה את הקסדה. אני נאנחת בהקלה. קשה לשהות יממה שלמה בקסדה הזאת.

מאיה מלטפת את ראשי, לוקחת קערת מים חמים וספוג ומתחילה לרחוץ לי את הפנים. אחר-כך מאכילה אותי ארוחת בוקר. מדי פעם ידה חולפת קרוב לפי ואני מנסה לסגור את הלסתות עליה. מאיה זהירה, למודת ניסיון. היא מסלקת את ידה במהירות, מלטפת בעדינות את ראשי ומבקשת שאירגע. היא מתייחסת אלי כסוג של חיית מחמד נשכנית . אולי כגור של כלב. אני אוהבת את היחס שלה.

אחרי ארוחת הבוקר מאיה חוזרת על שלבי הקשירה בסדר הפוך. קודם היא מלבישה את הקסדה את ראשי, אחר כך משחררת אותי מהכיסא וקושרת את הרתמה לחבל. אני שוב יושבת על הפוף.
“להדליק את הטלוויזיה ?”
אני מהנהנת. אני יכולה לדבר, לענות לה בקול, אבל מה שהוא במצבי גורם לי להעדיף לדבר כמה שפחות. יש לי מין גוש – התכווצות בגרון.
מאיה מפעילה את הטלוויזיה המותקנת על הקיר. השלט של הטלוויזיה מקובע על הקיר גם הוא, בערך בגובה ראשי. בעבר הייתי מפעילה אותה בעצמי, לוחצת על הכפתורים עם האף. הייתי מומחית בלהעביר ערוצים עם האף. אבל עכשיו הקסדה עם הרשת על הפנים לא מאפשרת לי ללחוץ באף. וגם החבל לא מספיק ארוך. מאיה בוחרת את ערוץ נשיונל גיאוגרפיק, מסתכלת עלי בשאלה ואני מהנהנת בהסכמה. מתאים לי לראות קצת טבע.
“האח תומר יבוא עוד שעה לקחת אותך לד"ר אלישע. יש לך פגישה היום, זוכרת ?”
אני מהנהנת בראשי, מפגינה שיתוף פעולה כמו ילדה טובה.

.
 אומרת -
"תחליש את החימום, הוא ייבש לי את הפנים לגמרה. וסע קצת יותר לאט, בא לי להקיא מרוב הטלטלות"
אני עושה כבקשתה.
חושב -
“הלווי שהיית מוצצת כמו שאת יודעת לתת הוראות. מזמן לא קבלתי מציצה הגונה."
התנועה מתל-אביב לבאר-שבע דלילה בשעות לילה מאוחרות. אני מת מעייפות. עייפות ממנה.
אומרת -
“למה אתה חייב לעקוף כל הזמן ? אתה גם ככה במהירות מעל המותר.”
ואני חושב -
“מציצה טובה עושים עם הצד הפנימי של השפתיים. צריך להבליט את השפתיים החוצה, כמו בפרצוף של דג ואז לאחוז בהם את קצה הזין בעדינות. לנוע הלוך ושוב רק על החלק העליון. ככה עושים מציצה"
אומרת -
"תתרכז בכביש, אתה מרחף"
ואני חושב -
“לא לכווץ את השפתיים יותר מדי. ולא עם שיניים, שיניים זה turn-off רציני.”
הזין שלי מתחיל להתקשות.
אומר לה -
“אני אוהב לגמור בפה"
היא מסתכלת עלי. “לגמור מה בפה ?”
אחרי כמה שניות מבינה ואומרת - “תוכל לבקש מהאחות בבית חולים למצוץ לך, אם תשרוד את התאונה. אני חושבת שזה כלול בביטוח "כללי מושלם”. אבל בניתים תתרכז בנהיגה, כי משום מה לא בא לי להיהרג הלילה"
ואני חושב שמציצה אני הלילה לא אקבל. אני עצוב ...

חושב -
“הנה אני נוסע על כביש תל אביב – באר שבע. ולידי, מעבר למעקה בטחון זה כביש באר שבע – תל אביב, נכון ? אותו דבר אבל הפוך. למה, מה הוא לא מגיע גם לבאר שבע ? מעניין אם בכביש באר-שבע – תל אביב ניתן להגיע דווקא מתל אביב לבאר שבע. זאת אומרת בהפוכה.”
חושב -
“ומה הטעם להגיע לבאר שבע אם לא קבלתי מציצה ?”
יש מעקה בטחון בין שני הכבישים. אבל בצומת אין מעקה בטחון. אז בצומת אני עובר לכביש בכוון הנגדי. וממשיך לכוון באר-שבע ...

היא צורחת -
“מה אתה עושה !!! אתה נוסע נגד כוון התנועה ! אידיוט !!!”
ואני -
אני עדיין חושב על המציצה. אבל רוב תשומת הלב שלי נתונה כעט להתחמקויות מהמכונית שבאות מולי. נהיגה מאתגרת, אני חייב להתרכז ...
לפחות עכשיו לא משעמם. זה מסית קצת את המחשבות שלי מהנושאים המיניים.
האישה שלידי צורחת. המכוניות שבאות מולי צופרות. גם מהבהבות בפנסים. אני מהבהב להם חזרה. יש כאלו חושבים שהפתרון הנכון זה להדליק אור גבוה. מסנוורים אותי. אני מסנוור חזרה.
ווווופפפף, מכונית חולפת לידי, מהירה כמו טיל, קרובה עד כדי נגיעה.
עוד אורות מולי, עוד מכוניות באות. אני פותח בתרגילי התחמקות, מנסה לזגזג בניהם.
ווווופפפף, ווווופפפף. אחת חלפה מימין ואחת משמאל. זה היה קרוב. אין זמן לחשוב, יש עוד אורות פנסים מולי.

רעש בלתי פוסק מסביב. האישה במושב לידי צורחת בהיסטריה, ידיה נשלחות אוטומטית לסוכך על הפנים בכל פעם שמכונית נוספת חולפת בכוון הנגדי. פתאום היא תופסת את ההגה ומושכת הצידה, מנסה להוריד אותנו לשוליים. האוטו מזגזג על הכביש, כמעט מתהפך והיא עוזבת את ההגה בבהלה.
“תפסיק, בבקשה תפסיק, אנחנו ניהרג !” היא בוכה ואני שומע תחינה בקולה.
אני אשקול זאת בחיוב. כשאירגע. וכשיהיה לי זמן לחשוב. עכשיו אין לי זמן, אני עסוק בהתחמקויות מכל האורות האלו שמזנקים אלי.
ווווופפפף, ווווופפפף, ווווופפפף, מכוניות חולפות ועוד הרבה אורות חדשים באים מולי. זה מרגיש כמו משחק מחשב, הנהיגה הזאת. אני מרגיש בתוך המשחק. רק שאסור להיפסל ולו פעם אחת. יש רק "חיים" אחד.

האישה שלידי כבר לא היסטרית. היא בוכה, בכי מר של ייאוש.
אורות חזקים מולי, על כל רוחב הכביש, מתקרבים במהירות. עוד שניה עוברת ויש תמונת מצב ברורה - משאית בנתיב ימני ורכב נוסף בשמאלי. 4 שניות להתנגשות. אני ממקם את האוטו באמצע בין הנתיבים בתקווה לעבור בניהם. משאית מתחילה לבלום בכבדות, תוך ירידה לשוליים. האוטו השני זז שמאלה, נותן לי מרווח לעבור. 2 שניות. אני מכוון במרווח בניהם. ווווווופפפפפפפף !
עברתי. אני מביט במראה ורואה את המשאית מתנדנדת על השוליים ומתהפכת על הצד. פחח, גם כן נהג מקצועי. לא יודע לרדת לשוליים.
אין זמן להביט במראה, יש עוד אורות מלפנים. הגיימר עם ג'ויסטיק בצורת הגה מתחמק בקלות מנחיל של אורות העוינים המנסים לפסול אותו במשחק.

חושב -
“מה עם המציצה ?”
שואל -
“מה עם המציצה ?”
היא מסתכלת עלי, ייאוש על פניה, לא מבינה.
פתאום אני חש הניצוץ של הבנה.
אומרת -
“אתה רוצה שאמצוץ לך ? אתה תפסיק אם אמצוץ ?”
אני אומר -
“המציצה מרגיע אותי"

היא מורידה את חגורת הבטיחות, מתכופפת לכיווני ומתחילה להתעסק עם רוכסן מכנסי. מדי פעם מרימה את הראש, לראות במה אנחנו עומדים להתנגש. אני חושב – זה לא בריאה. היא חייבת להתמקד. אני אנהג, היא תמצוץ. כל אחד והתפקיד שלו, היא חייבת לסמוך עלי. אין לה מה להסתכל על הכביש. דוחף את ראשה בעדינות מטה, שתתרכז בעיקר.

משחק המכוניות המתנגשות גוזל ממני כמעט את כל תשומת הלב, אני רק בקושי מבחין שהזין שלי כבר זקור לגמרה והוא בפיה. שיניים !!! זה מלחץ אותי, רגלי נופלת בכבדות על דוושת הגז והאוטו מזנק. מבוהלת עוד יותר היא מפסיקה לרגע, ואני משחרר מעט את דוושת הגז. אוקי, הנה תמצית הכללים - ככל שתמצוץ טוב יותר ככה אהיה יותר רגוע. ובלי שיניים. היא מתרכזת.
אני מתחיל להרגיש שהנהיגה האתגרית היא כבר לא העיקר. העיקר ירד כעט למטה, אל אגן חלוצי. יש לי שם גירוי שמדווח ישרות למרכז העונג במוחי. זה יותר חשוב מהנהיגה, גם אם היא נגד כוון התנועה. ראשה של אישה מונח על ברכי והזין שלי בפיה. היא מוצצת אותו בעדינות והיא רגוע. אני נרגע גם ומחייך. אני מלטף את ראשה ומרגיש את פיה מתעוות בחיוך.
משחק מכונית המתנגשות לא מעניין אותי עוד. אני כבר לא במשחק, אני בסרט. אני צופה בתנועת האורות מולי, מניע את ההגה קלות כדי להתחמק, אבל יותר צופה מאשר משתתף. היא מוצצת בעדינות ובמרץ ואני חושב - איך יכולתי לפקפק בה ככה, לחשוב שהיא לא מסוגלת, שלא איכפת לה. אני נזכר פתאום כמה אני אוהב אותה. באשכי מתחיל לרתוח דבר מה ומתפרץ אל פיה כמו לבה לוהטת.

אני נוסע בויה דולורוזה. אין עוד אורות מולי, הדרך פנויה והיא רק שלי, כיאות למי שזה עתה זכה במלכות. ראשה מונח על ברכי, רגוע ושמחה בחלקה. עיר האורות מופיע באופק ואני מתקרב אליה בנסיעה מהירה. עיר האורות מקבלת את פני במחסום משטרתי המהבהב בשלל אורות בצבעים אדום וכחול. משמר כבוד של נציגי החוק במדים כחולים ממתין לי בקבלת פנים ממלכתית.

.
נוח לך ? לא, אין צורך שתעני, אני רואה שנוח לך. אני רואה את הרוגע על פניך. ולמה שלא יהיה לך נוח ? קשרתי אותך על כך יפה, עם כל כך הרבה חבל. יותר חבל – פחות לחצים נקודתיים - יותר נעים. חום המים באמבטיה הוא 38 מעלות. בטח טיפה חם מדי, אבל בכל זאת נעים, נכון ? את שוכבת לך, קשורה ורפויה, כל גופך תבול במים החמים. בלבך את מודה לי על הפינוק המפתיע. לבריאות מותק. סומכת עלי שלא אתן לך לטבוע. את צודקת, את יכולה לסמוך עלי. בשביל זה אני כאן לידך.

אבל את יודעת, לא לשם כך התכנסנו כאן באמבטיה. בכל זאת, אני הרי סדיסט, לא ? כמה הנאה אני כבר יכול להפיק מלראותך מתענגת ? חייב להיות לזה מחיר, את יודעת את זה. זה בטח כבר מכרסם בך, את מריצה בראשך את התסריטים האפשריים. חושבת – אני בטח אטביע אותך בקרוב. אלפף את שערך הארוך והחלק סביב כף ידי ובתנועה מדודה ויציבה אגרור את ראשך אל מתחת לקו המים, שם תישארי עד שכל פעמוני אזעקה יתחילו לצלצל בקול רם. את מדמיינת איך אוציא אותך ממש ברגע אחרון, לפני שאת בולעת מים ישר לריאות. איך אדחוף את ראשיך שוב במים, לפני שהספקת לייצב את הנשימה. את חושבת על ה- “מחיר" ומתחילה להיות רטובה. לא מהמים.

אבל לא.

להטביע אותך ישעמם אותי. ממילא אצטרך להוציא אותך לפני שאת בולעת מים, ככה שזה בעצם סוג של משחק. כמה כבר אפשר לשחק. אני רוצה שתסבלי באמת. ואני רוצה שהסבל שאגרום ישאיר עליך חותם. אני רוצה שתזכרי אותו גם כשאת לא לידי ושהוא ילווה אותך בכל אשר תפני. לכן אני מספר לך את מה שעומד לקרות.

לקח לי לא מעט זמן לכוון את החום ל- 38 מעלות בדיוק. ערבבתי את המים, מדדתי את החום, שחקתי עם הברזים עד שהגעתי לתוצאה הרצויה. זה חייב להיות 38 בדיוק. היום. לעומת זאת מחר זה יהיה 37. גם מחר אשקיע את המאמץ הנדרש כדי להבטיח את הדיוק. זה חשוב, כי ככה את תדעי למה לצפות. מחר 37. מחרותים – 36. לא נורא, נכון ? מים ב- 36 מעלות הם עדיין מים נעימים מאוד. אני אוריד מעלה אחת ביום, לא פחות ולא יותר. שיהיה לך זמן להתרגל. אנחנו נעשה זאת במשך חודש. כן, חודש. כבר עשית את החשבון ? האם את מתחילה להרגיש את הצינה הזוחלת במעלה גבך ?

זה ייקח זמן, אבל יש לי סבלנות. בהתחלה השינוי לא יטריד אותך. מה זה כבר מים ב- 35 מעלות. או 34 ? בבריכה מחוממת יש 28. מי לא נכנס לבריכה בגלל שהמים קרים מדי ? ולמה בכלל לחשוב על זה עכשיו ? זה הרי יקרה רק בעוד עשרה ימים. המון זמן במושגים שלנו.
כדי להרגיש שהמצב לא נורא כל כך כדאי לך להיאחז בדוגמאות מהמציאות. 25 מעלות ? זה חומם של מי ים בתחילת הקיץ. את הרי הולכת לים, נכון ? 22 מעלות – זה מה שיוצא מהברז כאשר דוד חימום מתקלקל. בטח קרה לך פעם. אפשר להיות עם זה. את רואה, יש טווח רחב של מידות חום שהאדם מסוגל להסתדר עמן. אני אמשיך להוריד, רק מעלה אחד ביום. כל ערב בשמונה, בדיוק אופייני, אני אקשור אותך היטב ואכניס אותך לאמבטיה, וכל ערב זאת תהייה אמבטיה קצת יותר קרה. ייקח הרבה זמן עד שהיא תהיה קרה באופן בלתי נסבל. אבל זה יקרה. את יודעת זאת והידיעה הזאת כבר מכרסמת בך. הידיעה תלווה אותך במשך היום ואת תרגישי את הקור, את תצפי לו ותפחדי ממנו, את תעיפי מבטים עצבניים בשעון, לראותו נע באופן בלתי נמנע לקראת שעה שמונה. את תרצי שהזמן יעמוד מלכת, כי בשעה שמונה מחכה לך חוויה מקפיאה. בעוד שלוש שבועות את תקבלי הלם כאשר תפתחי תא המקפיא של המקרר ותראי שם את כל בקבוקי הקרח האלו מחכים לייעודם המצמרר. מה לעשות, המים מהברז לא קרים דיים כדי להשלים את התוכנית לחודש שלם. בשלב כל שהוא אצטרך להוסיף קרח.

אני יודע שהשהייה במי קרח זאת לא בדיוק משאת נפשך. אבל תנסי לראות את זה מזווית ראיה רחבה יותר של היחסים שלנו. תנסי לחשוב איך תתנהלי בחודש הקרוב, מה יוביל את המהלכים היום יומיים שלך, אפילו את ההחלטות הכי פשוטות ובנאליות שעד כה לא נתת עליהם את דעתך. האם ללבוש היום סוודר ? האם להפעיל את המזגן במשרד ? את רוצה לשתות משהו קר ? את אוהבת גלידה ? ומה זה חשוב כל כך פתאום אם בחודש יש 30 ימים או 31 ? הרבה דברים בהשקפת עולמך עומדים להשתנות. כי יהיה זיכרון שילווה אותך במשך היום, לא משנה לאן תפני. זיכרון של מים צלולים באמבטיה שעל פניהם צפים גושי קרח. ואת, עקודה, טבולה בהם, פנייך הכחולות מעוותות מכאב הקור, גופך המזועזע רוטטת ברעד הבלתי נשלט, מבטך מנסה ללכוד את עיני בתחינה לסיום. סיום ? לא לשם כך התכנסנו כאן באמבטיה.

.
שלום !



שמי עירית, ואני גירית מצויה. אני גרה בחיפה, בשמורת יער קטנה שבין הטכניון לשכונת רמת אלון.
אתמול בשעות הלילה טיילתי לי להנאתי בפאתי השכונה יחד עם שלוש חברותי, וחיפשנו אוכל וכל
מני דברים טובים שאנשים משאירים אחריהם.
פתאום הופיע מולי יצור דו רגלי מיוזע ומתנשף, שטען שקוראים לו "מון" ושהוא בדיוק סיים ריצה של
שמונה קילומטר. לא שיש לי מושג למה הוא התכוון. בהתחלה אני והחברות שלי רצינו להסתלק,
אבל האדם עמד בלי לזוז והביט בנו בפה פעור. אז התעלמנו ממנו והמשכנו לטייל על השביל.
היינו לידו די הרבה זמן ולא פחדנו בכלל.

אני עוד לא מספיק בוגרת כדי לפרסם כאן בעצמי, ולכן ביקשתי ממנו שיפרסם בשמי.
גם אין לי פרופיל כאן באתר, אז הנה הפרופיל שלי למטה.

---------------------------------

גירית מצויה (Meles meles), הינו המין היחיד בסוג גירית אשר נמצא במשפחת הסמוריים. למרות השמות הדומים, אין קרבה ישירה בין גירית הדבש לגירית המצויה (למרות ששניהן בנות משפחת הסמוריים).
הגירית נפוצה במרבית אירופה ובחלקים רבים באסיה, מקו הרוחב 15° עד 65° צפון ומקו אורך 10° מערב עד 135° מזרח.

בארץ, הגירית מצויה בכל החבל הים תיכוני, דרומה עד קיבוץ להב ובצפון מערב הנגב.

אורכה של הגירית הוא כ-90 ס"מ (כולל 20 ס"מ זנב) ומשקלה כ-10 ק"ג בממוצע. משקלה עשוי להשתנות במידה רבה. בחלקים צפוניים של תפוצתן, הגיריות נעטפות בסתיו בשומן המסייע להן בחודשי החורף. בחלקים של רוסיה, גיריות עשויות אף לשקול 32 ק"ג בסתיו. אגירת השומן מאפשרת להן לבלות עד 6 חודשי שינה במחילותיהן במהלך החורף הרוסי הקר.

פרוותה הצפופה אפורה באזור הגב ושחורה בשאר גופה, ועל פניה המוארכות פסים שחורים ולבנים. אוזניה קטנות ומעוגלות ורגליה קצרות ועבות. אצל תת המין Meles meles anaguma סימני הפנים מוגבלים לסביבת העיניים.

הגירית הינה אוכלת כל ופעילה בלילה. הגיריות הן בע"ח טריטוריאליים, אך עשויות להימצא בקבוצות של עד 12 פריטים. הגירית ניזונה משורשים, מפירות, מביצי ציפורים, מיונקים קטנים, מצפרדעים ומחרקים.

גירית עשויה לחיות בין 3 ל-12 שנים (עד 16 בשבי).

בין תתי המינים של הגירית המצויה נכללים Meles meles meles (מערב אירופה), Meles meles marianensis (ספרד ופורטוגל),Meles meles leptorynchus (רוסיה), Meles meles leucurus (סין וטיבט), Meles meles anaguma (יפן).

מאובן של שרידי גירית נמצא באנגליה בשכבות מתקופת הפליסטוקן.

הגירית חיה בזוגות. בעונת האביב היא ממליטה 2-4 ולדות. הולדות נולדים עיוורים ונשארים במאורה חודשים עד שהם מוכשרים לחפש מזון בעצמם.

.
שאלה אקטואלית: האם זין באורך חמש סנטימטר יכול לספק אישה ?
לאור האירועים הסוערים שעברו עלי בימים אחרונים הפכה השאלה הזאת למכרעת.
למי של לא עקב:
סאבית אחת נעלמה אחרי סשן חשמל מפוצץ.
סאבית שנייה אכלה מסמרים (זו סאבית זו ?)
סאבית שלישית הגיע, עם פטיש לחיות. ניסינו נחש, לא הלך טוב.
תראו מה קרה בהמשך ...

חזרנו לחנות חיות ובררנו עם המוכר מה אוכלים הנחשים. מסתבר שהם אוכלים עכברים. זה קצת סיבך את המצב. יצאנו מהחנות עם נחש חדש וכמה עכברים. כשהגענו אלי הביתה, צ'יצ'ולינה פתחה את הרגליים וניסיתי להכניס לה את העכבר. כדי שלנחש יהיה מה לאכול והוא לא יתפגר לה ככה שוב שם בווגינה. העכבר התנגד. מספר פעמים הצלחתי לדחוף את כולו וכבר חשבתי לעבור לנחש, אבל הממזר הקטן בכל פעם הצליח לצאת וניסה לברוח. צ'יצ'ולינה בנתיים התפקע מצחוק, כי העכבר בכוס דגדג אותה נורא. ואז הבנתי שאני מתאמץ לחינם, כי נחשים ממילא הורגים את העכברים לפני שהם אוכלים אותם, אז אין שום צורך להכניסו ככה חי.
הרגתי את העכבר. לא אפרט איך, לא נעים. דחפתי אותו חזרה לכוס של צ'יצ'ולינה כאשר אני משאיר את הזנב החוץ, כדי שיהיה קל להוציא במידת הצורך. ואז את הנחש.
שוב הנחש נעלם לתקופה ארוכה, עד שבסוף נאלצתי להוציאו. הבנתי שזה לא ילך.
חזרנו לחנות חיות והסברתי למוכר את הבעיות שעמדו בפנינו ושאלתי לעצתו.
הוא כינה אותי סוטה מטורף ואת צ'יצ'ולינה כינה זונה חולת רוח. הוא אמר שבא לו להקיא מאתנו. אבל אחרי שהבין שאני מוכן להחזיר את הנחש בלי לבקש זיכוי כספי, שינה את דעתו, כינה אותי "לקוח הטוב ביותר שלו”, והקשיב בעניין לצרכים שפרסנו בפניו. לבסוף הציעה לנו לקנות מוראנה. מוראנה זה סוג של צלופח, ארוך כזה, כמו נחש, אבל להבדיל מנחש אין לה ארס. במקום – יש לה פה ענקי מלא שיניים חדות. מורנאה הייתה באקווריום, יושבת כולה בתוך מחילה צרה, כשרק ראשה עם הפה מלא שיניים מציץ מהפתח. הפה היה פתוח לרווחה. למראה המוראנה הצ'יצ'ולינה כמעט גמרה. המוכר הסביר שהם יכולות להיות הרבה זמן מחוץ למים, כי בטבע הן זוחלות בלילות על גדות הנהר, במטרה לצוד מזון. טוב ויפה. שילמתי, המוכר שאל מה לרשום על החשבונית ואמרתי לו "אביזרי מין" כדי שאוכל לנסות לקבל השתתפות מקופת חולים. בקופת חולים זיינו אותי הרבה פעמים ולכן אני מניח שאצלם זו הוצאה מוכרת.
שוב היינו אצלי בבית, והפעם הלך לנו הקלף. למראה הכוס המוראנה מיד ידע מה לעשות ומיהרה פנימה. היא דחפה את עצמה פנימה ברוורס, ככה שכל הגוף הצלופחי שלה נכנס ורק הראש נשאר, ממש בפתח. כוס עם שיניים, חה חה. אני וצ'יצ'ולינה היינו מאוד מרוצים מהתוצאה והצעתי לה ללכת ככה לחוף תל ברוך ולתת שם שירות. נראה מה יקרה, חי חי חי. קבענו שננסה מחר.
רציתי להאכיל את המוראנה, אבל צ'יצ'ולינה פתאום הפכה לאנוכית ואמרה שהיא רוצה להשאיר את העכברים לעצמה. אמרה שעכבר נקי ולבן בכוס כשזנבו מבצבץ החוצה זה טמפון אידיאלי וחבל לבזבז אותם. באותו הזמן עוד לא ידעתי איזה טעות קטלנית עשיתי כשהסכמתי אתה.
הגיעה הערב ואחריו הלילה (מעניין איך שהלילה תמיד מגיע דווקא אחרי הערב, צריך פעם להשקיע הזה יותר מחשבה) ועשינו הרבה סקס בתחת (כי בכוס היו לה שיניים) תוך כדי שאנחנו מגורים מהמחשבה מה יקרה מחר בתל ברוך. עם המחשבה המתוקה הזאת נרדמתי.
חלמתי חלם. בחלום, ההיא, שלועסת מסמרים, רדפה אחרי, צועקת "אני רוצה את המסמר שלך !” אני רצתי, אבל היא רצה מהר יותר, תפסה אותי ותקע בי את שיניה.
אההההההה !!!!!!!
התעוררתי בבהלה ובכאבים עזים. המוראנה יצא מהכוס וסגרה את פיה על הזין שלי !
בגלל שצ'יצ'ולינה חסכה בעכברים, היא הפכה לרעבה וזחלה לחפש מה שהוא לאכול ...

הנה עבר שבוע ...
אחרי התפרים והשיפוצים עוד נשאר לי חמש סנטימטר. אני חושב שזה יספיק. הדגדגן הוא הרי בחוץ, ככה שבכלל לא צריך אורך. נקודת גי בעומק 4 סנטימטר בתוך הכוס. נראה שעד אליה אצליח להגיע. ואם לא, אני כבר אמצא פתרון. יש לי עוד הרבה רעיונות יצירתיים.

.
הסאבית עם פטיש למסמרים הגיעה, אני מטפל בה עכשיו.
בתור התחלה הוראתי לה למצוץ לי, אך היא סירבה ובקשה למצוץ מסמר.
לשאלתי מדוע היא מעדיפה מסמר על הזין שלי, היא ענתה שהמסמר פחות חלוד.
סאבית מוזרה.

.
(המשך לפוסט הקודם. יש לקרא את "לכל אוהבי זרם חזק " קודם)

שיווו, וואו !!! היה מ-ד-ה-י-ם !!!

לא תאמינו לי מה קרה. חוויה כזאת מעולם לא הייתה לי.
אומרים שסשן טוב לא חייב להיות ארוך. פעם מי שהיא אמרה לי שאפילו מבט אחד בעיניים יכול
להיות סשן מדהים. אז זהו, היה לנו סשן מדהים שנמשך כמהלך סגירת השאלטר.
זוכרים את הסאבית האהובה שלי שחברתי אותה לשנאי 20KV / 100A, אחרי שהבאתי
אותו לביתי באמצעות משאית ומנוף ? אז חיברתי את האלקטרודות לסאבית שלי, אחד
בכוס והשניה בפה. והיינו שנינו דרוכים ומגורים, למראות שציפיות שלנו כבר לא היו כל כך
גבוהות כי עם שנאים הקודמים זה לא הצליח. ניגשתי לשנאי והורדתי את השאלטר ...

וואווו !!!!

היה פיצוץ אדיר. להבות, ניצוצות וברקים כחולים, בום מחריש אוזניים. כמו זיקוקים ביום העצמאות.
כל החדר התמלא עשן סמיך וריח של מנגל. גם הריח של מנגל הזכיר לי את יום העצמאות, כי
ביום העצמאות אני מאוד אוהב לעשות מנגל בטבע, ליד מגרש הגרוטאות.
מרוב העשון לא ראיתי כלום. על עיוור פילסתי בזהירות את דרכי ופתחתי את החלון, כדי שהעשן
יצאה. הייתי נרגש מאוד, וחוויה החיובית המדהימה שעברתי זה עתה מילאה את לבי עושר (טועות
כתיב במקור). רציתי לחבק את הסאבית שלי ולדעת איך היה לה.

אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. מוזר, למה ככה ללכת בדיוק אחרי סשן כל כך מדהים.
לא מבין. כל הבגדים שלבשה עדיין כאן בחדר, אבל היא איננה. קצת מאכזב.
לא שזה ממש משנה. אתמול, אחרי פרסום הפוסט הוצפתי בפניות של סאביות שהבינו את גודל
הפוטנציאל היצירתי שלי ורצו להצטרף אלי להנאתן. בחרתי אחת והתחלתי להתכתב אתה, ככה
הודעות מפורטות בנות 3-4 מילים כל אחת.

בהודעה ראשונה עשינו הכירות
בהודעה שניה היא סיפרה לי על כל הניסיון, פטישים והעדפות שלה.
בהודעה שלישית עשינו תאום ציפיות
בהודעה רבעית סגרנו מקום המפגש (אצלי) וזמן (בעוד רבע שעה)

יש לה פטיש חמוד כזה למחטים והיא שאלה אותי אם יש לי ניסיון. אני אדם ישר ולא עובד על אנשים.
לכן אמרתי לה שאני מעדיף מסמרים כי אתם יש לי הרבה ניסיון, כי אני עושה נגרות מדי פעם.
אמרתי לה שהגודל כן קובע ושמסמר זה בעצם מחט גדולה מאוד והיא קבלה את זה, כי זה
נשמע הגיוני. סגרנו על מסמרים באורך 12 ס"מ, קצת חלודים. דווקא בנושא החלודה אני
התנגדתי, רציתי לנקות ולשמן אותם, אבל היא התעקשה שהיא רוצה אותם כפי שהם,
יעני "טבעי". היא מאוד אוהבת טבעי.

אז תסלחו לי, אני חייב לסיים עכשיו ולהתארגן לסשן המסמרים.