מוווון פלייסטיישן

.
תומר, סניטאר חדש יחסית, מגיע אחרי שעה ומעביר אותי לכסא גלגלים, קושר אותי שוב למושב ולמשענת. אני מציינת לעצמי שהוא שכח לקשור את הרגליים, מה שפותח בפני אפשרויות מעניינות. אני ממתינה בסבלנות לשעת הכושר.
הסניטאר מגלגל את הכיסא מהחדר ולאורך המסדרון אל האגף בו יושב ד"ר אלישע.
אני יושבת על כיסא גלגלים, ידי קשורות בכותונת המשוגעים שלי, קסדה על ראשי, קשורה היטב לכיסא, אבל רגלי משוחררות ותומר לא שם לב. כעבור כמה דקות של גלגול במסדרון הארוך, דרכנו נחסמת על ידי שלט "זהירות ריצפה רטובה". תומר עוצר, עוקף את הכיסא וניגש להזיז את השלט. שעת הכושר שלי ! אני מכנסת את רגלי האזוקות ואז בועטת קדימה בכל הכוח. רגליי פוגעות בחוזקה בגבו של תומר, הוא עף קדימה על הרצפה, אני עפה עם הכיסא אחורה ופוגעת בקיר המסדרון.
“אאאההה" תומר צורח, נאחז בגבו. אני לא מבזבזת זמן ובועטת בפראות באוויר, מנסה להחליק את עצמי החוצה מרצועות הקשירה לכיסא, אך לשווא.

“אאח, כלבה מזוינת !" תומר מקלל, שולף זימונית מנרתיק בחגורתו ולוחץ על כפתור הקריאה. אז ניגש אלי בצליעה ומנסה להשתלט על רגלי הבועטות. אחרי חצי דקה מגיעים בריצה שני סניטארים נוספים ובכוחות משותפים הם קושרים את רגלי לכיסא. אני מרוסנת שוב, והנה מציפה אותי אותה ההרגשה הנהדרת שבגללה אני כנראה מעולם לא אצא מהמוסד הזה. תומר נאנח פעם נוספת ובועט בי בתיסכול. הסניטרים שואלים אם הוא רוצה שיחליפו אותו אבל הוא אומר לא, שיסתדר.
“בואי פסיכית" אומר תומר ומגלגל אותי בהמשך המסדרון.
עוד כמה דקות ואנחנו אצל ד"ר אלישע. תומר מעדכן אותו בפרטי האירוע ויוצא. ד"ר אלישע יושב שותק ומעכל, ואני יושבת מולו מביטה בו דרך סורגי הקסדה.

“שלום נטע" אומר לבסוף. “אכן, תמונת מצב קשה"
“בוקר טוב דוקטור" אני מגייסת את קולי השובב והמתוק.
“לא אשאל אותך אפילו מדוע בעטת"
“תודה דוקטור. אתה הרי יודע שאין טעם לשאול. זה אף פעם לא פעל"
“האם כוונת למקום מוגדר כל שהוא בגופו ? הייתה לך מטרה מגדרת איפה רצית לפגוע ?”
“לא. כל מקום היה טוב באותה מידה דוקטור. מה גם שהיכולת שלי לכוון הייתה די מוגבלת. בכל זאת אני קשורה, אתה וודאי רואה זאת" אני מחייכת בשובבות.
“אני רואה שאת קשורה" אומר בתיסכול, ייאוש ניכר בקולו. “ובכל פעם שאני רואה אותך את קשורה יותר ויותר" מוסיף. “אני רואה בזאת כשלון מקצועי. נקטתי בכל שיטות הטיפול האפשריות, אבל אני רואה רק נסיגה.”
“אני הכי אהבתי את מכות החשמל, דוקטור" אני מנסה לעודד אותו. “הסמים גם היו בסדר, דווקא היו לי מהם הזיות נהדרות"

הרופא המזדקן ממקד את מבטו. אני רואה שיש לו אג'נדה, הוא לא סתם מנהל איתי שיחת חולין.
“נטע, למעשה לא קיימת כל אפשרות לתת לך טיפול הולם ללא דיאגנוזה נכונה, ואני לא יודע מה יש לך. האבחון הראשוני הצביע על סכיזופרניה אלימה, אבל אני מסתייג מאבחון זה. באופן כללי, חסרים אצלך כמעט כל המאפיינים של מחלת נפש כלשהי. את נורמלית מכל הבחינות. חוץ מבעיה אחת – בהינתן הזדמנות, את תפגעי בכל הסובבים ובעצמך, ללא הבחנה. אין כל אפשרות להשאיר אותך לא קשורה ומרוסנת. וככל שעובר הזמן, את מוצאת דרכים חדשות לגרום נזק ואנחנו נאלצים לרסן אותך יותר ויותר.”
“נטע" קולו הופך תקיף וסמכותי. “אין כל דרך לעזור לך אם לא תשתפי פעולה. אני מבקש ממך להסביר מה מניע אותך לנהוג באלימות".
אני לא אוהבת לשקר. לכן אני שותקת ומביטה ברצפה, איפשהו במחצית הדרך ביני לבינו. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת. אבל הפעם זה שונה. אני שומעת תחינה בקולו.
“נטע, אם לא תעזרי לי ולא תשתפי איתי פעולה, לא אוכל עוד לטפל בך"
אני מחבבת את ד"ר אלישע. בעבר ניהלנו המון שיחות מעניינות, כמעט על כל נושא אפשרי. אני לא רוצה שיעזוב אותי. אבל בקשתו היא בלתי אפשרית. אני שותקת ומביטה אל הרצפה.
השיחה מסתיימת ללא תוצאות ואני מרגישה את הסופיות שלה. תומר מגיע ומגלגל אותי לתחנה הבא. לחדר כושר.

אני חייבת לעשות התעמלות. להיות קשורה כל הזמן במשך כבר יותר משנה זה מתכון לניוון שרירים. לכן אני מתעמלת, כשעה ביום. חצי שעה על הגלדיאטור ועוד חצי שעה על אופני כושר. כמובן שקושרים אותי למתקנים אלו בזמן האימון, אחרת אעשה בלגן.
אני דווקא אוהבת להתאמן, כי יש לי צורך להוציא את המרץ המצטבר.
תומר מביא אותי לחדר הכושר של המחלקה, שם הוא ושני אחים נוספים משחררים את הקשר של כותונת המשוגעים שלי וקושרים את ידי עם אזיקים לזרועות הגלדיאטור. במשך חצי שעה הבא אני מוציאה את האגרסיביות שלי על המתקן. אז הם מעבירים אותי לאופני כושר, קושרים את רגלי לפדלים ואת ידי לכידון ואני מדוושת במרץ. את הקסדה הם לא מורידים, פוחדים שאדפוק את ראשי בכידון. אימון הכושר עובר ללא אירועים מיוחדים, אני מזיעה ושרירי כואבים כאב מספק. כעת אני צריכה להתקלח וזה סיפור מסובך בפני עצמו. הם אוחזים בידי ומובילים אותי למקלחת.

כמו בכל מתקן אחר במחלקה הפסיכיאטרית, גם במקלחת קימת הכנה הנדרשת להתמודד עם מקרים כמוני. הסניטרים מתחלפים עם אחיות, ואלה מורידות את הכותונת המיוזעת אבל משאירות את האזיקים. למעט הכותונת והמכנסי פג'מה אין עלי עוד בגדים, כך שבמהרה אני נשארת ערומה, למעט האזיקים על הרגליים והידיים. האחיות לא עוזבות את ידי לרגע, הן יודעות מה יקרה אם יעשו ולו טעות אחת. הם קושרות את ידי אל הווים המוברגים בחרסינה מעל ראשי ואת הרגליים לווים ברצפה. אני עומדת קשורה במקלחת, ללא יכולת לזוז. אחות מכוונת את זרם מים מטוש ומתחילה לשטוף אותי.

הן זוכרות היטב את הניסיונות לעודד אותי להתקלח בעצמי. הם שאלו אותי אם אני מוכנה ותמיד הסכמתי. כשהייתי חופשית, עקרתי את ידית הטוש והכנסתי לאחד האחיות בראש. בניסיון אחר דפקתי את רגלי בקיר, כל כך חזק ששברתי אצבעות. בפעם אחרת בלעתי את קוביית הסבון. אחר-כך גיהקתי בועות יומיים !!! זה באמת היה אירוע מצחיק.
הן למדו בהדרגה. הן לא לקחת שום סיכונים. אין לסמוך על הרצון הטוב שלי, ולא על אופן דיבור הרציונלי. ברגע שתהייה לי הזדמנות אני אגרום נזק - לעצמי או לאחרים, זה לא ממש משנה. לכן, אל תתנו לי הזדמנות. היום הן כבר לא נותנות לי שום הזדמנות. תמיד, בכל שלב, הן דואגות שאהיה קשורה למה שהוא. קשורה היטב.
אחות מסבנת אותי עם הספוג. אני תוהה האם לרחוץ אישה ערומה הקשורה בפשוק אברים עושה לה את זה. אני מקווה שכן.
המקלחת מסתיימת, הן מנגבות אותי, דוחפות את ידי לכותונת נקייה וקושרות אותן. קושרות גם את רגלי, דוחפות את ראשי אל תוך הקסדה ולוקחות אותי חזרה לחדרי, שם הן משאירות אותי קשורה ואזוקה.

זאת שיגרת יומי. את רוב הזמן אני פשוט קשורה היטב ושוכבת על אחד הפופים בחדר. במועדים קבועים מאיה או אחיות אחרות באות להנעים את זמני בארוחה או שירות זה או אחר. שעה ביום חדר כושר. מדי פעם, פגישה עם דוקטור אלישע, פסיכיאטר קליני מסור שעדיין מנסה לרפא אותי.

(המשך בשבוע הבא)