מוווון פלייסטיישן

.
בוקר יום חדש, מאיה חברתי מטפלת בי כמו תמיד. ואז מודיע שגם היום יש לי ביקור אצל ד"ר אלישע. אני מופתעת, בדרך כלל אנחנו לא נפגשים כל יום, מה גם שאתמול ביקור הסתיים ללא כוונות המשך מידיות. לא משנה, אני תמיד שמחה לעוד פגישה, לגוון את השגרה. כמה כבר אפשר לצפות בטלוויזיה ?

תומר מגיע, מעביר וקושר אותי לכיסא וכרגיל שוכח לקשור את הרגליים. מה יהיה איתו, הוא לא לומד כלום ?
אנחנו מתגלגלים במסדרון, רק שהפעם אין שלט "זהירות רצפה רטובה" כך שהמסע עד משרדו של ד"ר אלישע לא חושף את תומר לפגיע. תומר מגלל את הכיסא אל המשרד ואני רואה את ד"ר אלישע יושב ליד שולחנו, ולידו אדם נוסף שגם הוא נראה רופא. ד"ר אלישע מברך אותי בפנים חתומות ומציג את האדם כדוקטור פורת. “אנחנו רוצים לערוך ניסוי קטן" אומר ד"ר אלישע. “תומר ?”
תומר עוקף את הכיסא וניגש אל השולחן. גבו מצוי מול רגלי לרגע. אני בועטת בגבו בכל הכוח.

רגלי פוגעות במה שהוא קשה מתחת לחלוקו.
תומר מועד ונופל קדימה.
אני עפה אחורה עם הכיסא.
תומר קם, פונה לעברי ומסנן "כלבה. אני אקשור אותך !".
הוא מתקרב אלי. אני מנסה לבועת בו שוב, לא מתכוונת לעשות לו חיים קלים. תומר נלחם עם רגלי הבועטות. שני גברים אחרים צופים, עד כה בלי להתערב. עכשיו הם קמים, מתקרבים ואוחזים ברגליי המשתוללות. תומר מצמיד אותם אל הכיסא. אני מרגישה בשמיים.
גבר המכונה ד"ר פורת דוחף את ידו מתחת למכנסי הפג'מה שלי וישר לתוך הכוס. אני צורחת מהפתעה ומרגישה את הצבעותיו צפות ברטיבות הרבה. אני משתוללת, נלחמת כנגד הקשירות, סוגרת רגליים, מנסה לנתק את עצמי מידו שבכוס. הגבר אומר מה שהוא לתומר, לא יותר ממילה אחת ותומר משחרר את קשירת ברגליים שלי. אני בועטת בפראות לכל עבר. תומר ניגש לאחור ומשחרר גם את הקשירה לכיסא. אני מזנקת קדימה, מנסה להתנגש בד"ר פורת. הוא מתחמק, מפיל אותי לרצפה ומתיישב עלי, על החזה. אני מנסה לקרע את השרוולים של כותונת משוגעים שעדיין קושרים את ידי מאחור. שני גברים אחרים מושכים מעלי את המכנס ואוחזים ברגלי. זה שיושב עלי שוב שם את ידו על הכוס, שנוזל כמו ברז. אני מנסה להתפתל, לנער אותם ממני, אבל משקלם וכוחם רב, אני מרותקת ולא מצליחה לזוז.
ואז, בלי חיפזון ובתנועה מבוקרת היטב, הגבר היושב על חזי מתחיל לעסות לי את הדגדגן. אני צורחת בקולי קולות.

לא נדרש כבר הרבה, גם ככה הייתי על הסף. שניות אחרי שהתחיל – גמרתי בפעם הראשונה. הוא לא הפסיק. צרחתי, יללתי, התנשפתי ואבדתי נשימה, קיפצתי ורעדתי, אבל הוא המשיך. היו לי אורגזמות רצופות, אחת אחרי השניה, בעוצמה שהלכה וגברה. השרירים הטבעתיים בכוס התכווצו בעוצמה שגרמה לכאב כמעט בלתי נסבל.
הוא הפסיק בערך מתי שלא הייתי מסוגלת עוד. ואז החדר הסתחרר סביבי, החשיך ונעלם.
 
כשפתחתי שוב עיניים ידעתי שעבר זמן רב, למרות שאינני יודעת איך. שכבתי על בספה שבמשרדו של ד"ר אלישע, מי שהוא אפילו דאג לשים כרית מתחת לראשי. לתדהמתי גיליתי שאני לבושה, ולא בבגדי בית החולים. הייתי במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו, ומתחת לג'ינס הרגשתי את התחתונים – פריט לבוש שעליו לא נחשפתי זה זמן רב. לא הייתי קשורה בכלל.
שני הרופאים ישבו ליד השולחן ועיינו במסמך כל שהוא. התיישבתי בזהירות, הם הרימו את ראשיהם והביטו בי. ד"ר אלישע דיבר.
“שלום נטע" אמר, "אני רואה שהתעוררת. ישנת הרבה זמן"
“הצגתי לך כבר את ד"ר פורת. ד"ר פורת מתמחה באבחון וטיפול בסטיות מין"
ד"ר אלישע קם מהשולחן, מזג כוס מים מבקבוק והגיש לי. לקחתי את הכוס, לא שתיתי ולא אמרתי כלום. לרגע חשבתי להעיף את הכוס עליו ואז לזנק עליהם. אבל רגלי וידי היו כבדות כמו עופרת, הרגשתי שאינני מסוגלת לזוז. דיכאון כמו צמר גפן שחור נדחס בראשי, לא משאיר מקום לשום מחשבה אחרת. הם עלו עלי, הם יודעים הכל !

הרופא דיבר שוב.
“אני מטפל במחלות נפש, שזה תחום שונה לחלוטין" אמר. “סטיות מין בדרך כלל לא מתפתחות למצבים המביאים את הפציינט למוסד מכובד זה. לכן לקח לי זמן רב לאבחן את המקרה שלך, ועל כך אני מכה על חת. מה גם שאת הקפדת לשמור את המניעים שלך בסוד. לכן פניתי לד"ר פורת ובהתייעצות איתו החלטנו לערוך ניסוי. כל מה שהתרחש היום בבוקר היה חלק מתוכנן מניסוי זה."
הרופא שתק לרגע, מחכה לשמוע ממני תגובה. אני שתקתי.
“כפי שאת וודאי יודעת, קיים בך רצון עז לאבד שליטה על הנעשה. אובדן השליטה גורם לך לסיפוק מיני. בשפה מקובלת קוראים לזה פטיש, בטח שמעת את המילה בעבר. הפטיש לאובדן שליטה אינו נדיר, אבל מעטים הם האנשים שלוקחים את יישומו רחוק כפי שלקחת את.”
“את מעונינת להיות כל הזמן קשורה. כדי להשיג מטרה זאת נקטת באלימות קשה, נגד עצמך ונגד אחרים, מה שגרם לצוות בית החולים לשים עליך אמצעי ריסון. את בעצם חינכת את הצוות וגרמת להם להקפיד על כל פרט קטן, ומי שלא עשה כך הועמד על טעותו בדרך הקשה. את כל זה עשית במודע. אני מוכרח להגיד שאני מתפעל לנוכח המוכנות שלך להקרבה העצמית. היית מוכנה ללכת עד הסוף כדי להשיג את מטרתך"
“שהייה במצב מרוסן גרמה לך לגירוי מיני מתמיד. גירוי זה אף התגבר בכל פעם שהתבצע פעולת ריסון נוספת כנגד ההתנגדות שלך"

“לבית חולים אין כל סיבה או הצדקה להמשיך באשפוז שלך. אינך סובלת ממחלת נפש כל שהיא. את יודעת להבחין בין טוב לרע ואת שולטת במעשיך"
מוחי קפא, לא הייתי מסוגלת לחשוב. פי דיבר מעצמו -
“אם לא תקשרו אותי תכף ומיד אני עלול להרוג את עצמי או כל אחד אחר. זה לא אחראי מציידך לשחרר אותי !”

לא היה לי סיכוי, הם ידעו בדיוק מה הם עושים.

“אני מתחייב לך - לא משנה מה תעשי, את לא חוזרת למצב קשור. תהייה בטוחה שאעמוד בדברי. לאור המצב תשקלי האם יש טעם כל שהוא לפגוע בעצמך, כי את המטרה שלך את לא תשיגי בכך.”

קולו התרכך לפתעה, הוא התקרב עלי ונגע בפני.
“בכניסה לבית חולים מחכה מונית שתיקח אותך חזרה לבית הוריך. תפתחי בחיים חדשים. ותני לפטיש שלך לנוח.”
הוא ליווה אותי החוצה עד למונית הממתינה. כמהופנטת נכנסתי פנימה והמונית נוסעה.
רק כשהינו במרחק של שתי רחובות ובית החולים נעלם מאחרי בניינים אחרים, רק אז אני התחלתי לבכות. בכי מר של חוה שזה עתה גורשה מגן עדן.