מוווון פלייסטיישן

.
את המלכה המדהימה פגשתי בצ'ט של תפוז ומהרגע הראשון נשביתי בחבלי יכולות השליטה האלוהית שלה. פקודותיה הופיעו בחלון הצ'ט והשאירו אותי חסר אונים אל מול רצונה. היא פקדה עלי לספר על עצמי, על מצבי הכלכלי וכמו כן לשלוח לה תמונה. עשיתי כמצוותה. היא אמרה שאני מוצא חן בעיניה ואולי תשקול לצרף אותי כעבד לארמונה המפואר. המחשבה להיות עבד לרגליה מילאה את לבי אושר.
היא אמרה גם שעוד לא עברתי את המבחן ושלא אעלה בדעתי שהיא תבחן אותי בחינם. היא אמרה שזמנה יקר ואין לה רצון לבזבז אותו על נפלים. בחפץ לב הסכמתי לעשות את כל המוטל עלי כדי להצליח במבחן.
קבלתי הוראות:

לשכור חדר במלון.
להמתין לה שם בשמונה בערב, עירום עם כיסוי עיניים וידיים אזוקות.
להניח 1000 שקלים על השידה ליד המיטה. היא הדגישה שוב שזמנה יקר ואין לה רצון לבזבז אותו ככה סתם. אבל היא אמרה שפגישה איתה שווה כל מחיר, וצפויות לי הפתעות וסבל רב. נשימתי האיצה.

במועד שנקבע הגעתי למלון, שמתי 1000 שקלים על השידה, פשטתי את בגדי. שמתי כיסוי עיניים. לבי דפק בפראות. זיעה כיסתה את פני. רעדתי, אני לא בטוח אם מקור או מהתרגשות. שמתי אזיקים וקשרתי את ידי מאחרי הגב.

ישבתי ככה אני לא יודע כמה זמן, אבל למי איכפת מהזמן. פתאום שמעתי את הדלת נפתחת והרגשתי שאני עומד להתעלף. היקום נעצר. "שירות חדרים" שמעתי קול. "אופס, סליחה" אמר הקול והדלת נסגרה.
שוב השתרר שקט.

אחרי פרק זמן ארוך נוסף שמעתי את דלת נפתחת ולאוזני הגיע קול צעדים. אומנם חששתי ששוב אשמע "שירות חדרים" או מה שהוא כזה אבל בכל זאת הרגשתי שהפעם זאת המלכה המדהימה. ואז שמעתי קול שאותו לעולם לא אשכח. הקול אמר - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא".
נשמע רשרוש קל ואז הקול העוצמתי אמר "המשך לשבת ואל תזוז".
נשמעו צעדים וטריקת דלת.

המשכתי לשבת ולספוג את הסשן שהמלכה העבירה עלי. נוכחותה הרגעית הטביעה בי את רישומה העמוק. במחשבותיי חזרתי על מלותיה שוב ושוב - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא. המשך לשבת ואל תזוז". ידי האזוקות כאבו, כיסוי עיניים גרם לי לקלסטרופוביה, והרגשתי מושפל. אבל מעל הכל ריחפה כהילה עוצמתה של המלכה ומילותיה חוצבות הלהבות - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא. המשך לשבת ואל תזוז". הייתי עמוק בתוך הסאב-ספייס.

עבר עוד אינסוף זמן, איבדתי לחלוטין את התחושה בידי, הייתי בטרנס, מעל נהרות של ייאוש בניתי גשרים של תקווה. אני חושב שגם התעלפתי (או נרדמתי) כמה פעמים. בסוף שוב שמעתי את הדלת נפתחת. קול גברי אמר "אדוני, כבר צוהריים, אתה מתבקש לפנות את החדר."
לא הייתה לי ברירה. שחררתי את ידיי, התלבשתי ועזבתי. הרגשתי צער עמוק על כך שלא הצלחתי לקיים את הוראות מלכתי כלשונן. המשכתי לחזור על דבריה - "איפה שמת את הכסף ? אהה, הנה הוא. המשך לשבת ואל תזוז" – ובכל פעם שהגעתי לסוף הציטוט כמעט פרצתי בבכי, כי לא קיימתי את ההוראות. הרגשתי שלא עברתי את המבחן ושאני לא ראוי למלכתי.

חזרתי הביתה, נכנסתי לצ'ט וחיכיתי שמלכתי תתחבר. כשהתחברה כמעט שהתנתקתי מרוב בושה, חושש מהבוז שלה. אבל מלכתי הייתה מלאת רחמים וחמלה כלפי והיא אמרה לי שהיא לא כועסת ועל אף שלא עברתי את המבחן היא תיתן לי הזדמנות נוספת. היא הזכירה לי שזמנה יקר ואין לה רצון לבזבז אותו על נפלים. היא אמרה לי שאני צריך להיות אסיר תודה שזכיתי לסשן כזה ממנה, מהמלכה המדהימה. סשן שכלל הכול –השפלות, מתח, קשירות וסבל רב, כמו שהבטיחה. אפילו ניצול. סשן שנעשה בעירום מלא ונמשך זמן ארוך. לא כל מלכה הייתה מוכנה להשקיע כל כך הרבה בעבד שאפילו עוד לא התקבל אצלה לארמון.

היא אמרה שתיתן לי עוד הזדמנות, אבל הפעם המבחן יהיה שונה. את האלף שקלים הנוספים אני צריך לשלוח במעטפה לתא הדואר שלה ואז להמתין להוראות. שלחתי. אני ממתין להוראות מלכתי.