מוווון פלייסטיישן

.
יש לי שלט טלוויזיה בראש. אני יכולה למצמץ והמראה סביבי יתחלף, בדיוק כמו שמחליפים ערוץ בטלויזיה. אני ממצמצת והנה אני בתא בית סוהר. קירות עבים מאבן בזלת שחורה, חלון קטן המסורג במוטות ברזל. מהחלון אני רואה יער מכוסה שלג. אני רואה את עצמי עומדת ליד החלון, מחזיקה במוטות הסורגים ומסתכלת אל היער.
פעם חברה גררה אותי לסרט "אהבת בוסר". אני חושבת שהתמונה הזאת משם.
אני ממצמצת שוב ורואה את עצמי על עמוד תליה. ידיי קשורות מאחור, חבל כרוך על צווארי, הוא כבר מתוח וחונק אבל עדיין רגליי על הרצפה ואני נאבקת לשמור על שיווי המשקל. התליין מתארגן למתיחת חבל נוספת. הוא עושה זאת לאט, נהנה לראות אותי נחנקת בהדרגה. הוא נעמד מולי ואומר משהו, אבל אני לא שומעת אותו. פניו קרבים אל ראשי. זאת אולי ההזדמנות. אם אשליך את עצמי קדימה, אנגח בו בראשי ואהפוך את פרצופו לעיסה מדממת. הוא שוב אומר משהו, הפעם בקול רם יותר. אני מזנקת.
יד בלתי נראית לופתת את החזה והאגן, בולמת אותי ומעיפה לאחור.
אני נופלת על הגב, ראשי העטור קסדת בייסבול נחבט במשהו רך. אני שוכבת, המומה לרגע.
אני ממצמצת ומעבירה את הטלוויזיה שבראשי לערוץ המציאות.
 
אני שוכבת על הגב על פוף גדול המונח על הרצפה. יש בחדר עוד כמה פופים כאלה והם מכסים כמעט את כל הרצפה. ידיי, הנתונות בכותונת משוגעים, לופתות את גופי ושרוולי הכותונת קשורים מאחור. רגלי אזוקות באזיקי עור מרופדים בצבע חום, פריט תקני של המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. על ראשי קסדת בייסבול (או לפחות כך אני קוראת לה) עם רשת על הפנים. את הקסדה קבלתי לאחר שהשכלתי לדפוק את פני ברצפה.
על גופי ריתמה. רצועות עור חום מעל החזה, סביב הבטן והמותניים, המתחברות יחד מאחור ומשם עם חבל עבה לקיר. זאת התוספת האחרונה והיא נועדה כדי למנוע ממני להטיח את עצמי בקירות כמו שעשיתי לא מזמן. זה מה שמשך אותי לאחור כשזינקתי. אני קשורה כמו כלבה, עם חבל באורך שני מטר.
 
אחות מאיה עומדת מולי במרחק בטוח ומנסה לחייך.
“הבהלתי אותך חמודה ? אני נורא מצטערת"
אני מסדירה את נשימתי ומנסה לחייך אליה חזרה. מאיה נחמדה איתי. הייתי רוצה לעשות איתה סקס. אני ממש מחבבת אותה. לא שזה יעזור לה אם היא תיקלע לקו האש שלי. היא יודעת זאת ולכן מקפידה לעמוד במרחק בטוח.
“בוקר טוב. רחיצת פנים וארוחת בוקר ?” מאיה חצי שואלת חצי מכריזה ומחייכת שוב. “בואי נשיב אותך בכיסא".

נשיב אותך בכיסא זה אומר בעצם נקשור אותך לכיסא. מאיה כבר מנוסה ולא לוקחת איתי שום סיכונים.
היא מגלגלת לעברי כיסא, מנתקת את החבל מהרתמה ועוזרת לי להתיישב. דריכות מורגשת בכל תנועותיה. ברגע שאני יושבת, מאיה כורכת שני רצועות סביבי המצמידות אותי אל גב הכיסא והמושב, ואז מצמידה את הרגלי האזוקות אל משענת הרגליים של הכיסא. כדי שלא אוכל לבעוט. רק אחרי שווידאה שאין עוד חלק בגופי שיכול לנוע בחופשיות, היא מורידה את הקסדה. אני נאנחת בהקלה. קשה לשהות יממה שלמה בקסדה הזאת.

מאיה מלטפת את ראשי, לוקחת קערת מים חמים וספוג ומתחילה לרחוץ לי את הפנים. אחר-כך מאכילה אותי ארוחת בוקר. מדי פעם ידה חולפת קרוב לפי ואני מנסה לסגור את הלסתות עליה. מאיה זהירה, למודת ניסיון. היא מסלקת את ידה במהירות, מלטפת בעדינות את ראשי ומבקשת שאירגע. היא מתייחסת אלי כסוג של חיית מחמד נשכנית . אולי כגור של כלב. אני אוהבת את היחס שלה.

אחרי ארוחת הבוקר מאיה חוזרת על שלבי הקשירה בסדר הפוך. קודם היא מלבישה את הקסדה את ראשי, אחר כך משחררת אותי מהכיסא וקושרת את הרתמה לחבל. אני שוב יושבת על הפוף.
“להדליק את הטלוויזיה ?”
אני מהנהנת. אני יכולה לדבר, לענות לה בקול, אבל מה שהוא במצבי גורם לי להעדיף לדבר כמה שפחות. יש לי מין גוש – התכווצות בגרון.
מאיה מפעילה את הטלוויזיה המותקנת על הקיר. השלט של הטלוויזיה מקובע על הקיר גם הוא, בערך בגובה ראשי. בעבר הייתי מפעילה אותה בעצמי, לוחצת על הכפתורים עם האף. הייתי מומחית בלהעביר ערוצים עם האף. אבל עכשיו הקסדה עם הרשת על הפנים לא מאפשרת לי ללחוץ באף. וגם החבל לא מספיק ארוך. מאיה בוחרת את ערוץ נשיונל גיאוגרפיק, מסתכלת עלי בשאלה ואני מהנהנת בהסכמה. מתאים לי לראות קצת טבע.
“האח תומר יבוא עוד שעה לקחת אותך לד"ר אלישע. יש לך פגישה היום, זוכרת ?”
אני מהנהנת בראשי, מפגינה שיתוף פעולה כמו ילדה טובה.