מוווון פלייסטיישן

.
אנחנו בסופר,
אני גם ככה די מעוצבן, למה היא סחבה אותי לסופר. יש כאן משימה לאדם אחד בלבד. אמרתי לה - או שתלך בעצמה או שתיתן לי ללכת, אבל אין באמת מה לעשות לשני אנשים הדוחפים עגלה משותפת. לקנות כל אחד מאתנו מסוגל לבד. ניראה שהיא מתייחסת לשהייה בסופר כאל סוג של בילוי. זאת באמת בעיה חמורה של תפיסת המציאות, הגורמת לירידה באיכות חיינו. הרי בזמן שהיא בסופר יכולתי לגלוש באתרי סקס. או לחלופין, אם אני בסופר, היא יכלה באותו זמן לשטוף את הרצפה או להטעין מדיח ומכונת כביסה. לזה אני קורה ניצול זמן מיטבי. אבל שני בני הזוג בסופר ביחד ? לשם מה ? לנהל דיון מעמיק על סוג הפסטרמה שנבחר ?
אז אני כבר מעוצבן ממילא. ועכשיו זה – הטלפון שלה מצלצל. על הקו – חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. לא רק ששנינו מבזבזים זמן בסופר, עכשיו אנחנו גם לא מתקדמים. אני עומד עצבני והיא מדברת בטלפון. אין טעם למלא את העגלה בעצמי, היא ממילא תוציא את כל מה ששמתי ותטעין מחדש. הרי בשביל זה היא בא, לא ?
השיחה נמשכת דקות ארוכות. בסיומה היא פוגשת מולה בעל עצבני וכועס. אנחנו לא מדברים כמעט חמש דקות.

אנחנו בבית,
היא שואלת איך הולך עם הפרוייקט החדש. אני פותח בתיאורים נלהבים. הטלפון מצלצל. אני שולח אליה מבט של תחינה – אולי לא תעני הפעם ? תשומת הלב שלה מתפצלת ביני לבין הצלצול הטורדני, מבטה זולג בהדרגה אל צג המכשיר. "אולי זה מה שהוא חשוב". (מה כבר יכול להיות יותר חשוב מההסברים הנלהבים שלי ???) היא עונה. אני כועס. היא שולחת אלי מבט מתנצל – "זה ייקח קצת זמן". בטלפון שוב חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. בסיום השיחה היא מבקשת שאמשיך בהסברים מהנקודה שהפסקנו. אני כבר לא רוצה. אנחנו לא מדברים כמעט עשר דקות.

אנחנו בטיול,
מטפסים בעליה מאתגרת על איזו גבע שנקרה בדרכינו. הולכים בקצב ומרגישים את ההתקדמות. הטלפון מצלצל. לא !!! אני כמעט צורח עליה, "אל תעני". דבר אחרון שאני רוצה עכשיו זה לעשות הפסקה ולשבור את הקצב. אנחנו בפעילות, בטיול, בהפסקה מעינייניי היום. "אל תעני !". אבל היא לא מסוגלת. אנחנו נתקעים באמצע העלייה לאיזה עשר דקות בשיחה מיותרת עם חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי.
אני כועס, ומסביר לה במילים קשות מה לא בסדר בתמונה. היא מנסה להעביר נושא -
"בטיול הזה יש הרבה יותר עליות ממה שאמרת שיהיו"
אני – "בכל פעם שאת מדברת בטלפון, אלוהים מוסיף עוד מאה מטר של עליה על כל דקת שיחה"
היא – "אתה לא אלוהים"
אני כועס על אובדן הסטטוס. אנחנו לא מדברים כמעט שלוש דקות.

אנחנו במיטה,
ידיה מעל ראשה, מחוברות להן בשרשרת המשתלשלת בנון-שלנטיות בין הסורגים של ראש המיטה. מין תנוחה לא מחייבת כזאת, כאילו היא בכלל לא קשורה, רק סתם הניחה את ידיה על הכרית ובמקרה השרשרת מחברת בניהן. הזין שלי נע הלוך וחזור באיטיות, בתעלה המשומנת היטב, בחומר סיכה המשובח ביותר בעולם, חומר סיכה שרק גופה של נקבה אנושית מסוגל להפיק. היא קרובה, קרובה מאוד. אני שומע את זה בנשימתה, קולט את זה בכל תנועה של שרירי גופה המעוצב להפליא. גרגור בוקע מפיה, עיניה מתגלגלות בארובותיהן. אויר זורם כמו נוזל בנשימותיה העמוקות.
תנועתי בתעלה המשומנת הופכות למהירות וקצביות. היא קרובה לשיא.

הטלפון שלה מצלצל.
היא בכלל לא שומעת אותו.
אני שומע.
אני שולח את ידי מעבר למיטה ואוחז במכשיר.
"הלו ? לא, זה אני. בסדר גמור, תודה, ומה שלומך ? כן, כן, היא כאן לידי. הנה אני כבר מעביר לה את הטלפון"
אני מאיץ את קצב תנועות האגן ומצמיד את המכשיר הזדוני לאוזנה.