מוווון פלייסטיישן

עיניים צהובות עגולות הביטו בה בלי למצמץ. הם ריתקו אותה, הקפיאו, חדרו לנשמתה. היא נבלע לתוכן. בהתחלה עוד ראתה את הסביבה, ראתה אותו ואת פניו. אך ככל שחדר אותה המבט, כך הצטמצם מרחב הראיה, עד שהפך למנהרה, שבקצה שלה היו רק עיני טורף הצהובות. היא התאמצה לא למצמץ. בעיני רוחה ראתה כיצד באותה עשירית השנייה של מצמוץ תתהפך המציאות הסטטית והטורף יהיה מעליה, נועץ את שיניו בגרונה. היא דמיינה את השיניים חודרים את עורה, את העורקים, את קנה הנשימה. הוא ימחץ את גרונה, ובה בעת העיניים ימשיכו לרתק אותה, נוטלים ממנה את כוח ההתנגדות. לתדהמתה קלטה שכבר לא איכפת לה. היא קלטה שהמנהרה המחברת בניהם כבר העמיקה והגיעה למקומות החבויים ביותר בנשמתה, מרוקנת אותה מכל המרכיבים הנקראים "אישיות".
אז ככה צד הטורף, חשבה. כל המהירות והעוצמה הזאת, הוא לא זקוק להם באמת. הטורף צד את הנשמה, אותה בלבד. הוא צד אותה במבט עיניו.

(מתוך סיפור שלא אפרסם)