מוווון פלייסטיישן

.
הסיפור היה אמור להיסתיים כשמוחמד דוהר אל עבר הרכבת.
אבל זה זמן מה מסתובב אצלי בראש המשך.
וכמו כל דבר שמסתובב אצלנו הגוף, גם הסיפור – חייב לצאת ...

אזהרה: פוסט זה עלול להכיל שגיאות כתיב המכאיבות לעיניים.
הקורא מוזהר בזאת כי עצם הכניסה לפוסט מהווה הצהרה כי הוא מסיר מהמפרסם כל
אחריות לנזק שיגרם לו כתוצאה מהתקלות בשגיאת כתיב, ניסוח שגוי או תוכן משעמם.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חלק 4

גל הקפיץ את גופה מעלה, מוציא אותה מהטראנס בו הייתי שרויה. גל ?! היא עדיין הייתה כבולה בשרשראות לפס המסילה וכעת הפס פעם בפראות, עולה ויורד בתנועה גלית. הבזק אור צהוב-כתום חדר מבעד העפעפיים הסגורים. ההבזק לווה בבום מחריד של פיצוץ, אוזניה הצטלצלו. הידיים נשלחו אינסטינקטיבי לגונן על הראש ונבלמו באלימות באזיקים שקיבעו אותם לאחור סביב פס המסילה. פולס חד של תחושת חוסר אונים והיסטריה פילח את מוחה. הנה זה מגיע ! גופה התקשה בציפייה לגלגל מתכת הענק המועך וחותך אותה לשניים וצווחת אימה נפלטה מפיה. האדמה רעדה והיא שמע קולות נפץ. הנה זה מגיע, עכשיו !

עבר נצח. או אולי רק שניות. האירוע הצפוי לא התרחש, גלגל המתכת של הקטר לא דרס אותה. או שאולי היא כבר בעולם הבא ? בחוסר רצון ובחשש היא פקחה את עיניה והרימה את ראשה מעל המסילה, עד כמה שהשרשראות על צווארה אפשרו זאת. התמונה שראתה לא הייתה נכונה. היא ציפתה לראות את הרכבת דוהרת לעברה. לכל הפחות, ציפתה לראות אותה עומדת על הפסים מולה, אילו הייתה מצליחה לעצור. אך התמונה שראתה הייתה שונה וסוריאליסטית, ולרגע גרמה לה לחשוב שאכן באמת הגיע לגהינום. ערמה ענקית של מתכת בוערת שכבה לצד במסילה במרחק מה ממנה, להבות ועשן הסתירו את הפרטים. אבל מה שראתה לא השאיר מקום לספק – הרכבת ירדה מהפסים. איך שהוא, בניסיון הבלימה, היא ירדה מהפסים, התהפכה ועלתה בלהבות. ואז היא ראתה עוד מה שהוא. גוש מתכת נוסף, קטן יותר וכמעט שלא ניתן לזיהוי מעצמת הפגיעה. לגוש זה, בוער ועשן, היה צבע אקרילי אדום. הצבע של המכונית שלה.

היא הניחה את ראשה חזרה על הפס, מנסה לא לחשוב, רוצה להתאדות ולהיעלם מהעולם. צרחות וקולות בכי נשמעו מהקרונות ההפוכים. קשורה למסילה היא אפילו לא יכלה להושיט עזרה. היא ניסתה לשחרר את הידיים על ידי החלקתם דרך טבעות האזיקים אך לשווא. ייאוש והרגשת חוסר עונים הציפו אותה והיא מצאה את עצמה בוכה, בכי שקט ואומלל מהסוג שלא בכתה בכל חייה הבוגרים. בכי של ייאוש. "הנה סוג חדש של עינוי", חשבה, “לצפות בהרס וסבל מעשה ידיה, ולו בעקיפין, לצפות ולא לעשות כלום". היא סגרה עיניים וקיוותה למות.

האוויר התמלא קולות של מכוניות הנוסעות על עפר, ובהמשך - צפירת סירנות. דרך עפר הסמוכה למסילה רחשה פעילות, עוברי אורך מזדמנים שבאו לעזור, כוחות הצלה, סתם סקרנים וגם תקשורת. בהמולת הפעילות ובהיותה מרוחקת ממוקד התאונה, במשך זמן ארוך אף אחד לא שם לב לאישה ערומה הקשורה בשרשראות לפסים. איך בסופו של דבר זה קרה. אנשים רצו לקראתה.

“היא נושמת !”
"הביאו מים !”
"קרא לפרמדיק פנוי"
“אלוהים ! הביא שמיכה לכסות אותה"
ומגוון רחב של תגובות נוספות שרק היא ידע עד כמה באמת לא תאמו את המציאות.

מי שהוא הביא מספרי צבט ענקיות והתחיל לחתוך את החוליות השרשרת. אותן מספרים חתכו גם את החיבור בין האזיקים, ותוך דקות היא הייתה משוחררת. היא ניסתה לקום ומעדה מיד. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד. קהל סקרנים רב התקבץ מסביב. מי שהוא עטף אותה בשמיכה. היא לא זכרה בדיוק אך ומתי הועברה לאמבולנס.