לפני הרבה שנים כשהייתי בכיתה ו' היה איזה ילד אחד בכיתה מקובל כזה שהיה לו כמעט הכל - ככה זה היה נראה אז - הוא היה יפה כזה, מוצלח בכל דבר, היה לו תיק מגניב (שלכולם עוד היו תיקים פשוטים וחסרי ייחוד), תמיד היה עושה בלאגן בכיתה אבל היה מוציא את הציונים הכי טובים, שחקן כדורגל מחונן וכו'.
יום אחד אבא שלי ליווה אותי לבית הספר (אהבתי את הפעמים האלה מאוד) וראה איך כולם מכרכרים סביבו ואיך הבנות עומדות לידו ובעיקר ראה את הקנאה בעיני.
אחה"צ, אחרי בית ספר, אבא שלי לקח אותי למרכז המסחרי הקרוב בלי להגיד מילה נכנס יחד איתי לחנות קטנה מאוד של מוצרי כתיבה מיושנת שאי אפשר היה אפילו לצעוד בה שני מטר מבלי להיתקל באיזה ארגז מעלה עובש ואמר שלום לבבי למוכר. המוכר שהתברר שהיה בגילו של אבא שלי אבל לי הוא נראה זקן בהרבה, החזיר לו שלום עם עיניים מעט מושפלות, קנינו כמה עטים ומחק ויצאנו.
בחוץ בדרך הבייתה אבא לשי אמר לי "בן, ראיתי את המוכר?" הנהנתי, "הוא היה הילד המוצלח ביותר בכיתה שלי, היה לו הכל, אפילו תיק מגניב, הוא היה שחקן כדורגל והוא למד למבחנים אצלו בבית עם כל הבנות הכי שוות".
כמה שנים אח"כ, כשכבר לא הייתי צריך לקנא באף אחד, ראיתי כתבה בעיתון על אחד שהחל בחנות מוצרי כתיבה מעופשת והקים אימפרייה (שכולם מכירים את שמה..)
ומאז המוטו הזה של הילל הזקן הולך איתי (ואני מניח שגם עם אבא שלי) "אל תהא בז לכל אדם ... איך לך אדם שאין לו שעה..וגו' ."
ללמדך..
לפני 14 שנים. 24 באפריל 2010 בשעה 10:58