להיות,או לא להיות.זו השאלה?

היום זה יום די טרגי עם כל הסיפורים שלי על מוות.
והנה,עוד סיפור מציאותי,ואמיתי שהתרחש לפני כמה דקות.

הלכנו לפנות את הזבל לצפרדע שבסוף הרחוב.
עוד לא סיימנו לפנות ואני כבר מקטרת על כמה שכואבת לי היד וקשה לי,ונמאס כבר.
הסתכלתי על המכוניות שבאות מתחילת העלייה בקנאה;איזה כיף שיש להם רכב,לא עולים ויורדים כל יום כמו הדרוזים שבאים עם העיזים ללקט באחו.

הרכב טס,פשוט טס,ג'יפ בצבע לשן משנת 99,שהמחירון שלו היום לא עולה על 25 אלף.
אפשר לשמוע את המנוע מקטר,ואת האישה באוטו עם הנוסעים טוחנים את המנוע,ואת המוח.

כלבה מתוקה,לברדור לבנה,יפיפיה,שאם הייתם רואים ברחוב לא יכולתם להיתנגד לקסם שלה וישר הייתם מדברים בקול תינוקי ואומרים "טובה,טובה".
היא הלכה לה לאיטה,לא ציפתה שהפרחה במכונית תדרוס אותה,ותברח.
הכפר הזה,מלא בבמפרים ובככרות,במיוחד למטרה הזו,שבה כלבים לא יידרסו ואנשים.
קשה לכתוב את זה בלי כעס,בלי זעם על הפרחה בת ה40 עם הנזם באף והעגיל המידלל בפופיק המידלל שלה.
היא נסעה 80 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת לו עולה על 20 קמ"ש.
ודרסה את הכלבה,פשוט דרסה אותה.
ואחרי זה? המשיכה לנסוע כאילו כלום לא קרה.

רצתי אלייה באמוק,כאילו הכלבה שלי שכבה לפני שנייה מתחת לגלגלים של הזונה הזו.
הגעתי לאוטו שלה,ראיתי אותה המומה ומבועתת מהכעס שיש לי בעיינים.
צעקתי,צרחתי ובעטתי במכונית שלה "תפתחי את החלון כבר יא מטומטמת!!"
היא נתקפה פחד,לא הצליחה לפתוח את החלון.
בעטתי,צרחתי,דפקתי על החלון.
"תפתחי כבר,את לא רואה שדרסת אותה?"

טמטום כזה של אנשים,מרגיז אותי.
חברים,אני לא אוהבת חיות,זאת אומרת אוהבת,אבל אצל אחרים.
אבל ברגע שראיתי את חוסר האנושיות הזו,התרגזתי,הייתי מוכנה להרוג אותה ולדרוס אותה ואת המשפחה שלה עם האוטו,העיקר שהכלבה היפיפיה הזו לא תמות.
כזה כעס,לא מצאתי אצלי כבר תקופה.

הסיפור נגמר בזה שהיא שלחה את הבת שלה להתווכח איתי,ואת הבן שלה שירים עליי יד (מזל שהיה בחורצ'יק שדחף אותה ולקח אותי לצד,אחרת היא הייתה רואה את הערסית שבי (: )
אמרתי לה שתזמין את המועצה המקומית,היא אמרה שזה לא תפקידה ושבעלי הכלבים יזמנו מישהו לקחת את הכלבה המתה.
בושה.
חוסר אנושיות.
גועל נפש.

אם ככה אנשים מתנהגים לכלבים שהם דורסים,אז איך מתנהגים אנשים לאנשים שהם דורסים?