שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

להיות,או לא להיות.זו השאלה?

תן חיוך,הכל לטובה
לפני 15 שנים. 24 ביוני 2008 בשעה 16:56

מהיום,הולכת לצאת סדרה של מדריכים.
המדריך של היום הוא למשתזפ/ת המתחיל/ה.
להל"ן,המדריך:

ברצונך להשתזף,לתפוס צבע,להשחים,תלך לים.
בשביל ללכת לים יש כמה חוקים,זה לא בא ברגל.
צריך לקחת:
-מים
-קרם הגנה
-פירות
-בירה
-וג'וינטים.
לאחר מכן,צריך:
- להגיע לים
-לפרוס לונגי
-להתחיל להתמרח.

אם אתה לבן,ומטרתך היא להגיע לצבע חום,מרח את קרם ההגנה בצורה עיגולית וגרום לספיגתו על העור.
לאחר שמרחת אותך ואת חברייך,הוצא את הג'וינט והתחל לעשן.
לאחר שעישנת וכולך מסטול תחת,הוצא את הבירה והפוך למסטול אף יותר.
עכשיו הגענו לשלב הקשה.
עישנת,שתית,התמרחת.
עכשיו אתה לא מסוגל ללכת בקו ישר,ושלא נדבר על להתמרח כמו שצריך.
כעת,הוצא את קרם ההגנה ומרח אותך ואת יושביך,גם אם אין לך יושבים אתה לא ממש תבדיל.
גם הפחית והבדל סיגריות שעל החול יראה לך איש,או לפחות חלק.
לסיכום.
אחרי שמרחת אותך ואת יושבייך,וניסית להגיע לים ובדרך נפלת על איזה זקנה מוזרה עם כובע מצחייה של זק"ש וג'רקין כמו של הטיולים.
הגעת לשלב הסיום,
אם הצלחת לבצע את כל השלבים,הנה עברת את המדריך.
כל הכבוד.

(עכשיו ברצינות,תהנו ביד,ותתמרחו עד אין סוף.
אתם לא רוצים להיות אדומים כמו תרנגולת...)

לפני 15 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 11:40

דרושים:
עבדים נאים לעבודה במשמרות

תנאי קבלה:
מעל גיל 26,אמידים,חתיכים ועם 25 ס"מ,רכב.

משרה 1:
קביעת תור למספרה לשתי עלמות חן (שולטות),לאחר מכן ארוחת ערב במסעדה.

משרה 2:
הסעת שתי עלמות החן (שולטות) ללימיט,כל שישי פלוס כניסה.

משרה 3:
ספונסר,בתמורה סשנים ללא הפסק*.

קורות חיים יש לשלוח לליאן או ל purified עד לתאריך ה30.5.

*ללא שירותי מין למעט חתיכים במיוחד.

לפני 16 שנים. 3 במאי 2008 בשעה 15:32

בוקר/צהריים/אחה"צ נעימים לכל עם ישראל.

אתמול שתי בחורות היו במסיבה,למזלן בלי הבלונדינית.
אחת שחורה,ואחת מתולתלת ותתפלאו,אבל השתיים נהנו.
בסביבות השעה שמונה בערב,הן קבעו עם בחור שייקח אותן ללימיט,ושהם ידברו בשעה עשר בערב,כדי לקבוע מועד,שעה ומיקום.
מסתבר,שבשיא ההכנות,הבחור לא עונה והחליט להבריז ולא להיענות לטלפונים.
הבחורות התרגזו,והחליטו שאל ייאוש,הן אסרטיביות,חכמות והכי חשוב לא בלונידיות,למרות שכאן זה יכל לשחק תפקיד.
הן נכנסו לצ'אט,חיפשו וחיפשו עד שבחור(די מוזר) פנה אליהן,הן הציעו לו את ההצעה המפתה,והוא הסכים.
מזל,שהן מקושרות לזה שמקושר לזה וזה שמקושר לזה,ולבסוף הן מצאו טרמפ ללימיט,וגם כניסה.

כיוון שהיה כל כך קשה להגיע,הן רצו למצות את המסיבה עד תום,והחליטו להיכנס לחדרים להתמזמז.
עכשיו,מי אמר שבחורות שמתמזמזות זה לא טוב?
זה טוב,אפילו מאוד,אבל כשיש פיסת אור קטנה בצורת עיגולים ודלת שנעקרה ממקומה,אי אפשר להתמזמז.
אז מכירים את שיטת הפלאפון? אני בטוחה שכן.

השתיים בחרו להיכנס לחדר מסוים,איך שהן התיישבו,התקרבו כמה בחורים מת"א באופק לוד העתיקה.
דלת הכניסה הוחשכה לחלוטין,ונשארו כמה ביצבוצי אור בצורת עיגול.
דרך חורי העיגולים עבר לודאי עתיק,דחף את ידו הארוכה עם פלאפון שבו יש תאורה כחולה.
השתיים פחדו,בכל זאת,שחרחורות.
מזל שעבר בחור שדומה לאח של אחת הבנות מהסיפור שלנו,והוא כמובן היה האביר על הסוס הלבן.
הוא קרא לספרדי,שהציל את הבחורות מאימת הערסים של לוד שמי יודע מה הם עושים במועדון סאדו מאזו.
הבחורות ניצלו ויצאו לחופשי מחדר האימה,והלכו לרחבת הריקודים.

מזל שכשרוקדים יש טיפת תאורה,ולא,היא לא בצורת עיגול,שמקורה הוא בפלאפון של איזה לודאי שמחפש זיונים במועדני סאדו מאזו....

לפני 16 שנים. 2 במאי 2008 בשעה 9:09

צהריים טובים עם ישראל.

אני וחברה טובה תהינו בשאלה:
מדוע בלתי אפשרי,אבל פשוט בלתי אפשרי להסתובב עם בלונדינית ברחוב?

יצאנו למסיבה,שלושתינו.
שתיים מהחברות לבשו את אותה שמלה,והשלישית לבשה מכנס שנפתח וחולצה חשופה.
משמע,שלושת החברות התלבשו חשוף,כך שלא הייתה סיבה שלא יתחילו עם שלושתן.
בין סקאזי לבין "והיא עולה לגג,באמונה שלמה...." אחת החברות רמזה לשנייה שהיא חייבת לשירותים כי ברח לה הטמפון החוצה.
החברה התלוותה אלייה,וכך בלונידינית ושחורה עלו לשירותים להחליף טמפונים,ובין היתר חוויות.
בין המדרגה השבעים וחמש לבין המדרגה המאה ואחת בחור אחד שרק,השחורה הסתכלה והבלונידנית נכנסה פנימה.
השחורה חייכה והחלה להסמיק,מסתכלת על הבחור ושואלת "אני?" הבחור שהתלבש כמו זורו,מסתכל על השחורה,מחייך ומשיב "לא את,הבלונדה.מכירה אותה?"
אכזבה עלתה בפיה של השחורה,ורצון להוציא את הערסיות שבה.
ממש התחשק לשחורה באותו הרגע לקחת את עמדת הדיג'י לזרוק על הזורו הזה,לקחת את המזרק של החברה הנרקומנית שלה,להזריק לו מיץ לימון משומר ששכב במקרר של אמא שלה בערך שלושים שנים; ולבסוף בסוף,לקרוא לחברה השלישית שתראה לו מה זה ערסית אמיתית.
אוקי,נכון נכון זו מחשבה טיפשית.
אבל אני לא אוכל לשקר ולומר שהשחורה לא חשבה על זה באותו רגע.

ונחזור לענייננו...

אחר הבלונדה יש הרבה חיזורים.
נניח,השלוש הולכות ברחוב,הבלונדה עם כפכפי שורש,חולצה ששמרה מהקייטנת גלים בפרדס כץ ומכנסיים של נעם (החתיך) מהישרדות.
והשתיים הנותרות ילכו עם שמלות ערב,כוסיות לאללה.
עם ישראל,עם מי יתחילו?
ובכן,צדקתם.
עם הבלונדה.

אז כן,כן עם ישראל.
גם אתה דוד,וגם אתה רונן,וגם אתה שלומי.
וגם את,אני רואה אותך זה לא יעזור לך,תצאי,תצאי מהמשמיכה שאת מתחבאת בתוכה.
כולכם תענו לי בכנות;

מדוע אי אפשר להסתובב עם בלונדות?

לפני 16 שנים. 8 בפברואר 2008 בשעה 15:48

מאושרת!
אין יותר מאושרת ממני בימים האחרונים...

לפני 16 שנים. 27 בינואר 2008 בשעה 19:09

עכשיו זה עומד להיגמר.
תקופה שאני לא אתחבר,לא אדבר.
אני פשוט אהיה ליאן שונה.

למה?
אני כל הזמן שומעת שהיא לא רוצה שאני אבוא,שהיא כן רוצה שאני אבוא.
שהיא לא רוצה אותי בתור חברה שלה,אבל מצד שני כן.
שהיא מספרת עליי דברים שאפילו לא נשמעים הגיונים,
ושהיא אף פעם לא הולכת לטובתי.
מה,אני לא בנאדם?
מה,את חושבת שאני לא שומעת שמועות שאת מפיצה עליי?
אבל את יודעת מה? אני לא במקום הזה של להתרגז עלייך.
כי סך הכל,את חסרת ביטחון עצמי.

אז תאחלו לי בהצלחה,
כי זה יהיה קשה.


ליאן.
(וזה מזכיר לי להוסיף,שאם תנסי לכתוב כמוני,לדבר כמוני ולאכול כמוני..זה לא יעזור לך להיראות כמוני.
כמוני יש רק אחת,והשמועות? לא יעזרו,כשהצבת אולטימטום בחרו בי,ולא בך,אז ככה שתצאי מהחלום המסוים הזה שאני נגדך,כי בסופו של דבר אני רק רוצה לעזור)

לפני 16 שנים. 24 בינואר 2008 בשעה 20:01

היום זה יום די טרגי עם כל הסיפורים שלי על מוות.
והנה,עוד סיפור מציאותי,ואמיתי שהתרחש לפני כמה דקות.

הלכנו לפנות את הזבל לצפרדע שבסוף הרחוב.
עוד לא סיימנו לפנות ואני כבר מקטרת על כמה שכואבת לי היד וקשה לי,ונמאס כבר.
הסתכלתי על המכוניות שבאות מתחילת העלייה בקנאה;איזה כיף שיש להם רכב,לא עולים ויורדים כל יום כמו הדרוזים שבאים עם העיזים ללקט באחו.

הרכב טס,פשוט טס,ג'יפ בצבע לשן משנת 99,שהמחירון שלו היום לא עולה על 25 אלף.
אפשר לשמוע את המנוע מקטר,ואת האישה באוטו עם הנוסעים טוחנים את המנוע,ואת המוח.

כלבה מתוקה,לברדור לבנה,יפיפיה,שאם הייתם רואים ברחוב לא יכולתם להיתנגד לקסם שלה וישר הייתם מדברים בקול תינוקי ואומרים "טובה,טובה".
היא הלכה לה לאיטה,לא ציפתה שהפרחה במכונית תדרוס אותה,ותברח.
הכפר הזה,מלא בבמפרים ובככרות,במיוחד למטרה הזו,שבה כלבים לא יידרסו ואנשים.
קשה לכתוב את זה בלי כעס,בלי זעם על הפרחה בת ה40 עם הנזם באף והעגיל המידלל בפופיק המידלל שלה.
היא נסעה 80 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת לו עולה על 20 קמ"ש.
ודרסה את הכלבה,פשוט דרסה אותה.
ואחרי זה? המשיכה לנסוע כאילו כלום לא קרה.

רצתי אלייה באמוק,כאילו הכלבה שלי שכבה לפני שנייה מתחת לגלגלים של הזונה הזו.
הגעתי לאוטו שלה,ראיתי אותה המומה ומבועתת מהכעס שיש לי בעיינים.
צעקתי,צרחתי ובעטתי במכונית שלה "תפתחי את החלון כבר יא מטומטמת!!"
היא נתקפה פחד,לא הצליחה לפתוח את החלון.
בעטתי,צרחתי,דפקתי על החלון.
"תפתחי כבר,את לא רואה שדרסת אותה?"

טמטום כזה של אנשים,מרגיז אותי.
חברים,אני לא אוהבת חיות,זאת אומרת אוהבת,אבל אצל אחרים.
אבל ברגע שראיתי את חוסר האנושיות הזו,התרגזתי,הייתי מוכנה להרוג אותה ולדרוס אותה ואת המשפחה שלה עם האוטו,העיקר שהכלבה היפיפיה הזו לא תמות.
כזה כעס,לא מצאתי אצלי כבר תקופה.

הסיפור נגמר בזה שהיא שלחה את הבת שלה להתווכח איתי,ואת הבן שלה שירים עליי יד (מזל שהיה בחורצ'יק שדחף אותה ולקח אותי לצד,אחרת היא הייתה רואה את הערסית שבי (: )
אמרתי לה שתזמין את המועצה המקומית,היא אמרה שזה לא תפקידה ושבעלי הכלבים יזמנו מישהו לקחת את הכלבה המתה.
בושה.
חוסר אנושיות.
גועל נפש.

אם ככה אנשים מתנהגים לכלבים שהם דורסים,אז איך מתנהגים אנשים לאנשים שהם דורסים?

לפני 16 שנים. 24 בינואר 2008 בשעה 13:54

היא אמרה לי שהיא יוצאת לקניון,והיא תחזור מאוחר יותר.
עברו 10 שעות,וממש לא אופייני לאמא שלי לצאת לקניון,ולא לחזור אחרי 10 דק' כי היא התרגזה על מחסור החניה הנוראי.
התקשרתי אלייה לפלאפון,צלצול אחד,שניים אני מחכה והתא הקולי עונה "הגעתם לתא הקולי בטלפון מספר 052..."
זה כבר מתחיל להלחיץ,היא לא עונה בפעם הרביעית שאני מתקשרת,וכל פעם מגיעים לאותה מזכירה מרגיזה שכל מה שיש לה להגיד זה שהגעתי לתא הקולי המחורבן הזה.

השעה 23:00,אני מחכה וגם אבא שלי כבר מתלונן שהוא לא מבין איפה אשתו.
יש לי בכלל,משפחה מפורקת,אנחנו 7 אחים,ואני השלישית.
אבא שלי,רונן מרביץ לאמא שלי,ריבקי,רבקה אם רוצים לדייק.
היא באה ממשפחה תימנית שעלתה לארץ לפני 20 שנה בערך,וכל מה שהיא ידעה לעשות בחיים זה להכין אוכל ולדבר עם היועצת על כמה שקשה לה.

00:05-כולנו כמו בסיר לחץ,אנחנו מתקשרים למשטרה וכל מה שהיה למטומטמת מהקו השני לענות זה הדבר הטיפשי הזה שלא עונים בחיים למשפחה כשקרוב שלה נעלם כאילו האדמה בלעה אותה.

"אנחנו מאוד מצטערים,אבל אנחנו מתחילים לחפש קרוב שנעלם אחרי 24 שעות,ובמקרה שלכם זה רק 20 שעות,בינתיים תחפשו אצל חברות שלה,אולי היא נסעה לחופשה והיא לא משיגה אתכם בטלפון,ובינתיים,תחפשו בשדות שליד הבית"
התרגזתי עלייה,לא יכולתי לעצור את זה
"תגידי לי מה את מטומטמת?"
"סליחה גברתי,אבל זה המקרה ואיתו צריך להתמודד,בינתיים תחפשו באיזור ביתכם"
"את באמת מטומטמת,את לא מבינה מה אני אומרת? היא נעלמה,האישה חולה,תתחילו לחפש אותה,אם לא אני..אני.."
"גברתי,תשאירי מספר טלפון,כתובת ואנחנו ניצור איתך קשר"

שבוע עבר,שבועיים,חודש עבר וככה התרוצצו להם החודשים.
היא נעלמה בקיץ,ביולי והנה כבר ינואר הגיע והיא עדיין לא פה.
החלטנו שצריך לשכור בלש,רק חבל שעשינו את זה בכזה דיליי.
הבלש חיפש,עבר פחות משבוע והוא התקשר לזמן אותנו למשרד,הוא הודיע לנו שהוא מצא אותה בפרדסים ליד הבית,תלויה על ענף ועם קופסאת כדורי וואליום בכיס שלה.
עשו לה נתיחה שלאחר המוות וגילו שהיא מתה מעודף כדורים,ומסתבר שהיא הזריקה.
הגופה שלה הייתה חבולה,שריטות בלי סוף ונשיכות של כלב בכל הגוף.
בכיתי,לא יכולתי להפסיק לבכות.
למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לנו?היא הייתה אישה טובה,לא עשתה רע לאף אחד!
מסתבר,שהמצב הנפשי שלה היה כל כך גרוע,שהיא החליטה לקחת את החיים לעצמה,ולהתאבד.
השריטות שהיו עלייה זה בגלל שהיא הלכה בחשכה בפרדסים שליד הבית.
והנשיכות? זה בגלל שהיא נכנסה לפרדס פרטי,תלתה את עצמה ומתה,הכלבים לא זיהו בריח שלה ונשכו אותה,לא וויתרו.
כלבים בני כלבים.

זהו,היא מתה.
רבקה יעיש מתה.
פשוט מתה.

לפני 16 שנים. 23 בינואר 2008 בשעה 21:52

טוב,אז עוד שבוע,אפילו פחות,הצפון יהיה רק בגדר צימרים בלבד.
אני חושבת,וממליצה לכולם,לא להגיע לצפון בחורף,אתם תחזרו לבית עם ידיים בגודל חבית ותתגרדו כאילו אתם מצורעים,וכל זה
בגלל מה?בגלל כוויות הקור שיהיו לכם בידיים.


לא מזמן פגשתי אותו,ליד השעון.
כזה חתיך,מסוקס עם הקסדה והאופנוע השחור הזה.
שאלתי אותו אם הוא צבע אותו,הוא ענה לי שלא,ואם כבר צביעה,אז אני אצבע אותו. . . .
נסענו אליו,נסיעה חלומית.
אלו שרכבו על אופנוע יודעים איך המרגש,כאילו נמצאים בחלום.
70...100...130..170... לאט לאט המחוג מתרוצץ לו על השעון,והלב שלי מתרוצץ בכל הגוף.
תענוג,פשוט תענוג.

לרגע שכחתי שאני כועסת עליו בכלל.
הוא הבטיח,שהוא יודיע על זה,בפהרסיה,שלא יתבייש.
אבל בסדר,אי אפשר לכעוס עליו.
הכל בגלל החיוך הזה,הממכר.



לילה טוב.

לפני 16 שנים. 31 בדצמבר 2007 בשעה 15:10

פאקינג 40 שקל עמלה על העברה מחשבון לחשבון.
40 שקל עמלה!
אני בשוק.