סימני שאלה...

אז הנה, אזרתי מספיק אומץ כדי להתחיל לכתוב. נכון, הכתיבה תמיד היתה סוג של תרפיה עבורי, אבל היום אני מרגישה שהגעתי למקום שזה בלתי נשלט. חייבת לכתוב, חייבת לשחרר קיטור.

חייתי הרבה מאוד שנים "על הגדר", רגל פה רגל שם. חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה, ולא העזתי לעשות את הצעד. כמה קשה לפעמים להיות אמיצים עבור עצמנו. הייתי צופה מן הצד, הייתי הקהל עד ש...בשיחה אחת, במשפט אחד שכנראה נאמרו במקום הנכון ובזמן הנכון הבנתי שהגיע הזמן לעשות את הצעד לכיוון ההגשמה שלי. לא רק מה שטוב לילדים, לחברים, לבוס...עכשיו אני!

ואז הגעתי לכאן. ידעתי שאני נכנסת לעולם שהוא חדש לי לחלוטין. לא ידעתי עד כמה.
האמת היא ש"פגשתי" אנשים נפלאים. דיברתי עם לא מעט אנשים שקיבלו אותי בהמון חום ובעיקר הבנה שאני צריכה ללכת בדרך הזו בקצב קצת אחר. (היתה גם מישהי שאמרה שהעיצה הכי טובה שהיא יכולה לתת לי זה "לא להיכנס לעולם הזה"...אני לא תמיד מקשיבה למה שאומרים לי) ((-:

ואז הגיע שלב השאלות המהותיות ושם אני "תקועה" היום. איך סומכים? איך נחשפים? איך יודעים שהאדון שלך מעריך את הנתינה שלך ככזו ולא מתייחס אליך כסמרטוט (אני לא!!)? הכל כאן הרבה יותר אינטנסיבי, הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר נוגע בתוך תוכי. אין הצגות, אין משחקים. What You See Is What You Get או שלפחות כך זה צריך להיות בתפישה שלי.

ואני מוצאת את עצמי נקרעת באופן קבוע בין הרצון להיות במקום הזה לבין הצורך לברוח. או שמא עליי לומר הצורך להיות במקום הזה והרצון לברוח.

מחכים לי ימים טרופים. שונאת חוסר ידיעה. קשה לי עם התלבטויות.

שנה נפלאה לכולנו.
שתמיד נמצא את מה שחיפשנו, נשלים את מה שחסר ואת כל השאר נקבל במתנה (-: