פיקים בתוך רקורסיה

כחוט השני עוברות לאורך שנות חיי אותן התחושות.
הנסיבות משתנות, ההיקשרים אפילו התהפכו לחלטין במרוצת הזמן, אולם הן בשלהן.
הזמן עובר, המקומות אחרים.
ההרגלים שונים, האנשים מתחלפים.
התחושה מתקבעת.
מה קעקע אותה אליי או אולי אותי אליה?
האם יש דרך לקבלת גט?

"הולך אל האישה - הבא את השוט", כתב הגאון, המשוגע הגרמני.
אהבתו העזה ללו סלמה שנגרמה בשברון לב עז - עליו כנראה לא התגבר עד אחרון ימיו - הייתה לא אלא הסיבה אותה בחר לעצמו לתלות בה את שגעונו.

כשנהגתי לבקר את האישה שאחזה בשוט, נהגתי לנוס על נפשי בעוד מתכוננת להצלפה השנייה. לכל היותר השלישית.
כלעומת זאת, כאשר מושא אהבתי אינה אוחזת בשוט היא בהכרח אוחזת בו.
שוט שממאן להפסיק להכאיב לי, או ליתר דיוק להפחיד אותי.
היא אינה יודעת. אינה יוכלה לדעת.

כך או כך, כרוך השוט הארור סביבי.
זמנים רבים שהוא מסרב לתת לי לחוש מרגוע אמת.
כשהוא אוחז בליבי, מציפני ערגע עזה לכאב העז של השנייה שאחרי פגיעתו בבשר גופי.
כשהיה פוגע הוא בגופי היה הדבר מכאיב עד מאוד במעמקי נשמתי.
אין מזור.
אין דרך הלאה לעבור.
רק להמשיך קדימה, להשתדל לא להרהר.

לא השוט לאישה.השוט לעצמך.
האמנם?!
כמו כולם. לבד בעולם.
לבד מלא כולם.
האומנם?! אמנם...