לפני 13 שנים. 29 בספטמבר 2010 בשעה 16:21
פעם אחת החלטתי להשתחרר מכבילתו ההדוקה של השוט.
או אז, הייתי - לפות מבחינה ריגשית - בפרק האחרון של עלומיי.
בן 22 בערך.
הכל התקדם ממש כאילו נכתב בידי גדול המחזאים.
כל בעלי החיים סימנו שזה עומד לבוא.
המון ריאקציות לרגע בישרו על הרגע שבא תתממש הריאקציה לעמיתה.
הסימנים המקדימים היו מעבר לדירה בעיר הגדולה, המון מיני קשרים - מרביתם נרקמו בכלוב או בדאנג'ן של פעם (הי"ד).
נהגתי אז ליסוע באופניים כמעט לכל מקום: לבלומפילד, לאוניברסיטה ואף לדאנג'ן.
בכל רגע משהו עמד לקרות...
כשרגתי על האופניים, נשמעה איוושת הרוח כאילו לוחשת היא "מתחמם מתחמם, עוד לא, עוד לא, מתחמם יותר, חם, רותח".
והרגע הגיע.
הכרנו בדאנג'ן.
יפיפיה אמיתית. שילבה את כל מה שחיפשתי בבחורה באותה תקופה.
כאילו באורח פלא, נדמה היה לי שהייתה כל מה שהיא חיפשה באותה העת.
מספר דייטים מאוד רישמיים וקשוחים, כיאה לדומית שמכבדת את עצמה, שהתגלגלו לאחר מכן למשחקי השפלה קטנים בפומבי.
צשחקים שטפחו להיות סדרת חינוך בין ארבע קירות, והיה נדמה ששום דבר לא יעצור את זה...
הגענו להבנה המוחלטת. היא הייתה מסתכלת ואני מבצע.
לזכותה ייאמר שהיא גם ידעה תמיד, לתת לי את שרציתי או לחלופין לגרום לי את שרצתה לתת.
ואז כשהייתי רוכב על האופניים הייתי שורק ומאושר.
הייתי קצת בלנדיני מהשמש.
ישבתי בים והתקשתי להאמין שזה קורה; כל מה שחשבתי שלא יכול לקרות מתממש!
לראשונה בחיי, מצאתי עתמי בקשר ממושך של שליטה, שלא גלש אל מחוץ לתחום השליטה, ושני הצדדים נהנו ממנו.
היה בכך משהו מעט מלחיץ. כאילו חיפשת כל חייל משהו שחשבת שלעולם לא תמצא.
הזהר במחשבותייך, אהה?
אך אל דאגה.
מהר מאוד הגיע האימרה...
אחרי מסספר שבועות נורתה יירית פתיחת הסיום: "עבד שלי, נגעת לי. אני אוהבת אותך. היה לי עתה לנסיך".
אלה היו מילותיה.
סכין הקומנדו שהיה לי בווסט שנים קודם לכן כשעוד הייתי לוחם, לא יכל לפלח לב אנוש כמו שעשה המשפט הזה.
התעלסנו ועשינו מה שאוהבים עושים.
זה היה די מוצלח ומהנה, ומשחרר.
כשגמרתי חזרתי להיות אני.
נעלמה תחושת ה"כיצד זה ייתכן?!", שבתי לחיק עצמי.
אחרי שבועיים זה נגמר.
התנצלתי בצורה הכי לא לקונית שיכולתי ובכל זאת לא הצלחתי לרכך את קשיחות מבטה.
בסתר ליבי (או במקום המדויק במוח ששולט על החרמנות שלנו) קיוויתי שלפתע היא תחזור להיות המלכה הקשוחה שהייתה לי לפני כמה שבועות ותצא במסע נקמה.
שתשפיל ותכאיב ותנצל ותצחק
שתשתמש.
אך לא. היא בכתה.
רכבתי על האופניים ושרקתי.
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ניסיון נלוז להיות אופטימי.
גם אני בכיתי.
ככל שאתה קרוב הפספוס מגדיל את המכאוב.
גם מי הים כבר לא סיפקו עוד את המרגוע.
או אז התחלתי להבין את עוצמת הדיסוננס שילווה את חיי בשנים הבאות
