פיקים בתוך רקורסיה

נהר הזמן ממשיך לזרום,

ובדיוק כמו אז תוהה: האם רוצה שהמציאות תהיה חלום?

אותו חלום שרץ במהירות לא נתפסת על הסקאלה שבין פנטזיה לסיוט

בין חלום ובין מציאות

בין מרדף ובין בריחה

בין רצון להשיג ובין פחד מהחמצה.

והנהר שוצף קוצף ורועש, 

והזמן כבר קצת פחות מרגש

ואינני יודע האם עודי אני

כי לעיתים גדלות פיסות הזר שבתוכי

בין ניטשה - שחיפש את טוב הלב שאבד עם פנס בצהריי היום

לבין הרוע - שהביא עמו השוט בו אחזה לו סלמה עת סטרה לנשמתו מנה אחת אפיים

ומכל אלה לא ברור - האם שעבר הוא גם שנשאר?

וכאמור משכבר הבלוגים, איך את הרקורסיה פורמים?

ואם היא תיפרם - האם כולי אעלם? 

אחדל עוד להיות מי שאני? 

ובין כל אלה, אני.