פיקים בתוך רקורסיה

היו אלה לילות חשוכים ביותר.
חושך עמוק, עבה, מהסוג שנותן להשתחרר.

היינו באים, חדורי אמביציה להיפטר מהפסאון
כולם היו הכל, האחד היה המון.

המסכה הייתה יורדת אחרי פרק זמן קצר,
ומתוך פרצופי היו בוקעים שניים: הרע והמכוער.

בעוד זה היה נאות במלוא עוזו לשמש כמאפרה
ההוא היה נבעת משבירת הקוד ובכלל מההפרה.

כשמוט ההילוכים גרם למחשב הרכב לחתור ולרכון ליד נעליה,
הרע היה דוחך לברוח אל מעליה.

כשלשון צחה הייתה מבריקה את סוליית מגף העור
אותו רע היה פוער בליבי חור.

זאת הייתה הנאה צרופה בסלידה,
פחד שזור בסגידה.
מאבק איתנים של מוח וכח,
אור וחושך.
איד וסופר אגו.

לפעמים ניצחתי.
לרוב הפסדתי.
לעולם לא הצלחתי לשבור את השיוויון.
למצוא את הנוסחא שתוציא אותי מהחנין.

רע להיתקע בחניון הדיסוננס,
אין מוצא, אין מנוס, אין עור ואין אור.

הדיוס