Picture Perfect

למה דווקא שאני הכי צריכה ללמוד המחשבות שלי הופכות להיות מטונפות יותר? 

אם אתה יודע שכל פעם שאני גומרת אני חושבת עליך. 

בוא ונשבור קצת את הכללים של הפרוטוקול ונשחק איך שאנחנו רוצים

בוא ונשבור קצת את הצורך שלנו בלחיות איך שאנחנו רגילים

בוא ותשבור לי קצת את הפרצוף כדי שאדע איך זה מרגיש

בברלין, ליד החומה

את היית מטר ושבעים ושבעה סנטימטרים

זה היה מאד נחמד 

אור נרות ודובונה בקרח

היינו בבית קפה קטן 

יכולת לשמוע את הגיטרות מנגנות 

זה היה מאד נחמד

הו מתוקתי, זה היה גן עדן. 

                                    - לו ריד תמיד אומר את זה טוב יותר. 

השעה כבר אחרי חצות ליד הנהר והשלג נערם בחוץ. מרטין מחבק אותי חזק וחבורה שלמה של אנגלים טיפוסיים שרים לי יום הולדת שמח בשאגות מטורפות. 

שאגיע הביתה אתעלף על המיטה ליד נ'. בבוקר כבר הכל נעלם. 

ריסקתי את הרגל בתאונה ועכשיו הכל שקט.

פתחו לי וריד, השפריצו לי לתוכו מורפיום,החזירו את העצם למקומה.

אחת שתיים שלוש.

נשכבתי על המיטה,איבדתי את ההכרה, הסימנים היו תקינים.

אחת שתיים שלוש.

הוא מסביר לי שקשה לו , אני מדליקה את הסיגריה, ממלמלת לי מילות יאוש.

אחת שתיים שלוש.

אנחנו יושבים בארוחת ערב,הוא שולח יד מתחת לחצאית ואני גונחת.

אחת שתיים שלוש.

אני שותה את הקפה בבוקר, המלצר מביא צלוחית עוגיות שלא הזמנתי, מחייך בהבנה.

אחת שתיים שלוש.

אני חוזרת לדירה עם קביים הרוסים ופרקי ידיים מנותצים גוררת מאחורי יאוש.

אחת שתיים שלוש.

הוא מוריד אותי בבית, מנשק אותי ברכות ושולח אותי לדרכי.

אחת שתיים שלוש.

אני פותחת חבילה חדשה של כדורי הרגעה ושותה אותם עם מיץ ענבים קר.

אחת שתיים שלוש.

אני נשכבת על המיטה וחוזרת למקורותיי

אחת
שתיים
שלוש

תמיד אני מתחילה.
חושבת שהפעם יהיה לי זמן , שיהיה לי כוח . סבלנות. שזה לא דבר שמתחשק לי סתם עכשיו כי אני חולה ובמיטה ולא מסוגלת לעשות דבר מלבד לבהות במחשב.
ותמיד לאחר שבועיים שלושה אני מוחקת.
כמו ספירה לאחור עד סוף השנה.

תמיד אני מחפשת.
לא מצליחה להישאר סטטית על מקום אחד.
על מיטה אחת בשמש.
חייבת לזוז . לנסות לצוד לעצמי כל מיני ריגושים שחס וחלילה לא אמצא את עצמי ניזונה ממערכות יחסים סטייל פייס בוק מהעולם .
ממשיכה לרוץ לעבר אנשהו.
אל הרקע .

תמיד אני שומרת לעצמי כמה דברים שמזכירים לי מאיפה באתי.
גם שכבר כל הספרים התרוקנו מהסיפרייה, עדיין שניים יושבים להם בכבוד ובהדר ללא חשש שאדחוף אותך לארגז חשוך. תמונתו של דוריאן גריי במדף אחד והזר במדף מתחת.
כשאני יעזוב את החדר הזה לעולם השניים האלה יהיו איתי בתיק.
יש דברים שלא אפקיר לעולם.

תמיד אני תוהה לעצמי.
רק במבט לאחור אנו יכולים לשאול את עצמינו מדוע מצאנו דבר זה או אחר מושכים ,
מדוע רצינו להזדיין עם זה או לחתוך את השני. מדוע דחפנו את היד לתוך הטרוף ההוא ולמה חזרנו ממנו מהר מידי.
מבטים לאחור הם היחידים שאפשר להיות כנים עימם.
כל השאר הם זהות בדויה שאין בה שום דבר.

תמיד אני מעשנת יותר מידי שאני כותבת משהו.
כאילו שמי שלא ברא אותי התכוון לקיבעון אוראלי ברצינות גמורה.
לא משנה מה אני עושה אני תמיד חייבת משהו בפה. התיק שלי נראה כמו סופרמרקט להפרעות לסת. אני כמו פרסומת מהלכת למלבורו , אורביט ועטים זולות מפלסטיק שאפשר לפרק בשניות.
גם עכשיו אני תוהה לעצמי מדוע לא הייתי מסוגלת בחיי להרים עפרון או לתפוס מקלדת בלי להדליק סיגריה לפני.

תמיד מגיעים הרגעים בהם אני לא בטוחה עם הלב שלי יכול לספוג כל כך הרבה עונג.
שמישהו מעביר עלי מבט חודרני במיוחד. שאני לוחצת על הגז בפראות והאוטו מזנק למאה ועשר לפני שאני מסדירה נשימה וריכוז. שאני רואה ממתק ארוז נפלא שבא לי לבלוע ולפרק באותו הרגע.
שאני מרשה לעצמי לפנטז באמצע שיעור משעמם במיוחד. נותנת לראש שלי לרוץ בתוך כל דבר נוראי שהייתי רוצה שיעשו לי . כשאני מתעוררת אני נמצאת בעיצומו של התקף לב והגוף שלי רותח .

ותמיד יש את השלווה הזאת בסוף
כמו שירים ישנים של לאונרד כהן.
שכולם יודעים איך הם נגמרים.