תמיד אני מתחילה.
חושבת שהפעם יהיה לי זמן , שיהיה לי כוח . סבלנות. שזה לא דבר שמתחשק לי סתם עכשיו כי אני חולה ובמיטה ולא מסוגלת לעשות דבר מלבד לבהות במחשב.
ותמיד לאחר שבועיים שלושה אני מוחקת.
כמו ספירה לאחור עד סוף השנה.
תמיד אני מחפשת.
לא מצליחה להישאר סטטית על מקום אחד.
על מיטה אחת בשמש.
חייבת לזוז . לנסות לצוד לעצמי כל מיני ריגושים שחס וחלילה לא אמצא את עצמי ניזונה ממערכות יחסים סטייל פייס בוק מהעולם .
ממשיכה לרוץ לעבר אנשהו.
אל הרקע .
תמיד אני שומרת לעצמי כמה דברים שמזכירים לי מאיפה באתי.
גם שכבר כל הספרים התרוקנו מהסיפרייה, עדיין שניים יושבים להם בכבוד ובהדר ללא חשש שאדחוף אותך לארגז חשוך. תמונתו של דוריאן גריי במדף אחד והזר במדף מתחת.
כשאני יעזוב את החדר הזה לעולם השניים האלה יהיו איתי בתיק.
יש דברים שלא אפקיר לעולם.
תמיד אני תוהה לעצמי.
רק במבט לאחור אנו יכולים לשאול את עצמינו מדוע מצאנו דבר זה או אחר מושכים ,
מדוע רצינו להזדיין עם זה או לחתוך את השני. מדוע דחפנו את היד לתוך הטרוף ההוא ולמה חזרנו ממנו מהר מידי.
מבטים לאחור הם היחידים שאפשר להיות כנים עימם.
כל השאר הם זהות בדויה שאין בה שום דבר.
תמיד אני מעשנת יותר מידי שאני כותבת משהו.
כאילו שמי שלא ברא אותי התכוון לקיבעון אוראלי ברצינות גמורה.
לא משנה מה אני עושה אני תמיד חייבת משהו בפה. התיק שלי נראה כמו סופרמרקט להפרעות לסת. אני כמו פרסומת מהלכת למלבורו , אורביט ועטים זולות מפלסטיק שאפשר לפרק בשניות.
גם עכשיו אני תוהה לעצמי מדוע לא הייתי מסוגלת בחיי להרים עפרון או לתפוס מקלדת בלי להדליק סיגריה לפני.
תמיד מגיעים הרגעים בהם אני לא בטוחה עם הלב שלי יכול לספוג כל כך הרבה עונג.
שמישהו מעביר עלי מבט חודרני במיוחד. שאני לוחצת על הגז בפראות והאוטו מזנק למאה ועשר לפני שאני מסדירה נשימה וריכוז. שאני רואה ממתק ארוז נפלא שבא לי לבלוע ולפרק באותו הרגע.
שאני מרשה לעצמי לפנטז באמצע שיעור משעמם במיוחד. נותנת לראש שלי לרוץ בתוך כל דבר נוראי שהייתי רוצה שיעשו לי . כשאני מתעוררת אני נמצאת בעיצומו של התקף לב והגוף שלי רותח .
ותמיד יש את השלווה הזאת בסוף
כמו שירים ישנים של לאונרד כהן.
שכולם יודעים איך הם נגמרים.
לפני 16 שנים. 28 בנובמבר 2007 בשעה 17:42
