לפעמים שאתה מתחיל להכאיב לי אני עוצמת את העיניים חזק.
אני נזכרת בחוף הים בסרי לנקה, השמש החזקה משזפת לי את הטוסיק, אשתו של ש' שוכבת על מיטת השיזוף לידי.
יש לי כמעט את הטעם הטוב הזה של הבירה המקומית בגרון ואת המינגווי מולי.
ק' עדיין גולש על הגלים העצומים. שהוא יחזור מהמים הוא יחבק אותי מאחורה וירטיב את כולי. הוא מיד ידרוש סיגריה וכולנו נישאר על החוף עד השקיעה.
אני מתעוררת בבהלה.
הצלפות החגורה צורבות את הגוף. אתה לא נותן לי להתחמק מהכאב.
אתה מעיר אותי כמו שאתה יודע הכי טוב, מכאיב לי כל כך שאני אפילו לא יכולה לחלום.
הרי החלום הוא שלב ביניים בין הצדדים השונים שבי.
אני עוצמת את העיניים ומנסה להיזכר בחול החם.
אתה יודע את התפקיד שלך. מעיר אותי ומזכיר לי כמה אני נהנית מהכאב. כמה אני אוהבת להיות מתחתיך.
קשורה, כאובה, מזוינת, נאהבת.
ואז אני כבר לא צריכה לחלום. אז החלום כבר הפך למציאות.