מנקה את הפה

אנחנו צועדים ברחוב, האוויר הסתווי משובב את נפשי, הלילה מרגיש לי שקט מאוד, אני מרגישה לי לבושה מאוד, בבגד הצמוד שאני לובשת, במגפיים, בחצאית הקצרה הזאת, העקבים דופקים על המדרכה.
רזה, גבוה, לבוש בשחור, הוא הולך לידי כמו הצל שלי, החגורה מכסיפה את מותנייו שאני חובקת.
הוא פותח לי את דלת המונית ואנחנו נוסעים.
אני מרגישה נפלא.
אני מבקשת שנהג המונית יעצור לנו ליד הקשתות, ששוב נוכל ללכת דרך הפארק הריק ולבקר את עץ התאנה שהאוויר סביבה לח וחם ופירותיה נמלאים עסיסיות אבל עודם בוסר.
אנחנו לא קוטפים אחת. אני מקווה שנעבור תחת התאנה הזאת עוד לילות רבים...
מוזר לי קצת להכנס הפעם כי אני לא שיכורה... אני בכלל לא זוכרת איך נכנסנו בפעם שעברה...
הפעם הכל נראה לי מואר וחשוף ושקט, אבל החושך בפנים מרגיע אותי מיד.
נעים לי כל האפלוליות הזו, נעים לי שכולם לובשים שחור, נעים לי בעיניים....
הוא הולך לקנות שתיה ולהפקיד את שכמייתי אני בנתיים עומדת,
מן הפינה מחליק לעברי שרפרף מרופד, מן הרצפה מביטות בי עיניים. אני מתיישבת, כשהוא חוזר עם השתייה אני מושכת בחגורה שלו ומורידה אותו אל הרצפה לידי,
עם רגל אחת עליו והשניה מעט מפושקת, הבדים הדקים של החצאית הקטנה מתאמצים לירכיי,
אני מרגישה נפלא להיות אני.
וזו תחושה מוזרה ומיוחדת. אני מרגישה נפלא להרגיש את הכוח שלי בלי לפחד מגינוי, אני יכולה להיות מינית, תובענית, כנועה, כוחנית, חשופה, נוקשה, כל שיעלה על רוחי, אני יכולה להיות אני וזה נהדר....גם אם אני לא מתעניינת בכאב או בפטיש, גם אם אני רק קצת קינקית, זה עדיין בסדר....

העיניים מהרצפה הציעו את עצמן כעבד.
בחולפי אותו חזרה אל אהובי האפלולי נדהמתי לגלות שאני רטובה לגמרי.
מילה אחת קטנה- עבד.
מעניין.... מעניין מאוד...
אחרי זה כבר נשארתי כל כך חמה שנאלצנו להחפז שוב אל עץ התאנה שם נפטרתי מהפתק מהעבד
ודמיינתי את הפירות המתמסרים שתגדל התאנה, אהובי ברוב טובו העניק לי מחסדייו בפארק,
יושבת על חומת אבן קרה עם השדיים בחוץ והזין שלו בפה....
תענוג...

זה היה מושלם.
להתחיל למעלה, חזקה ומלאת ביטחון ולפני שאני נופלת או נבהלת מעצמי הוא כבר שם לקחת אותי בכוח ולתת לי לצנוח ברכות למטה...

רפויה ומאוהבת, נשענת על זרועו חזרנו הביתה...