מנקה את הפה

יש לי התלמדות עוד שעה, וייס כבר בעבודה החדשה, ילדים גדולים ואחראיים.
באופן תמוה, מאז שהגעתי חזרה לפה הגוף שלי במין חוסר תפקוד פנימי עמוק.
אני חושבת שזה משהו שבא מבפנים, מהרגש...
כמעט בכל פעם שמתחילה שיחה רצינית על בדסמ אני חייבת לרוץ לשירותים...
יש איזה פחד בפנים, חוסר ביטחון, שינוי מטלטל.
זה קשה. ללכת מהתלמדות להתלמדות, מראיון לראיון, עם החיוך המנצח וכל משפטי העידוד בתוך ראשי כשהגוף שלי בכאב חודר ומתמיד.
כואב לי. כואב לי....
אבל, בניגוד לתמיד, אני לוקחת את הכאב פתאום אחרת. בגלל השיחות האלו, על יחסו לכאב ומה הוא מחפש בו וכל עיניין הספיגה והרף, גם עליי זה משפיע.
יצאתי אתמול להתלמדות עם דמעות בעיניים מרוב כאבים אבל החלטתי שאני לא מוותרת, שאני הולכת בכל זאת ועובדת כמו שצריך. בסוף המשמרת הייתי כל כך מרוצה מעצמי...
מין תחושת ניצחון.
גם הבוקר, הבטן שלי מתעוותת ומתכווצת, אני מרגישה כאילו מישהו מסובב לי את הקרביים מבפנים,
אבל אני אחזיק מעמד מול זה. אני הולכת להתקלח ויוצאת להתלמדות כמו אלופה.
היה לנו אתמול בוקר שלם ביחד בבית, בילינו את כולו בשיחה ארוכה ומאוד כנה על הכל.
דיברנו בין היתר על האפשרות שהוא ישתתף בסשן.
כמובן שזו מחשבה מוזרה בשבילי ואני רוצה למצוא את הדרך המתאימה לי ולא לשלול באופן מוחלט.
חשבתי שאולי אם הייתי שותפה. שזה היה כמו שיתוף פעולה ביני לבין אחרת,
אני מחזיקה אותו, הראש שלו בין הרגליים שלי והיא עושה לו מה שהיא רוצה אבל בתקשורת איתי.
שאת הנחמה שלו יקבל ממני, שאני אהיה ההשגחה העליונה.
אז אני יוצאת לדרכי הבוקר במחשבות על הסיטואציה הזו, לבדוק ולפשפש בה אם זה באמת משהו שאני יכולה לעמוד בו...
הנה, רק מלכתוב את זה הבטן שלי מתחילה לרעוד...