מנקה את הפה

זה מתחיל בחצאית הקצרה הראשונה שלי.
זה הדבר הראשון מכל הדברים הראשונים שעומדים להיפתח אליי.

סצנה ראשונה:
אנחנו עולים על המונית ושוב,הקשתות,הפארק,עץ התאנה...
הערב אני מרגישה חסרת ביטחון משום מה... אבל הוא שם בשבילי, מחזיק לי את היד ומבטיח שראשים יסתובבו אחריי והחיוך יחזור לי לפנים.
הנה, הערב, הוא כבר ממש משחרר אותי, הולך להסתכל,מסתובב, משאיר אותי לפטפט עם תהום על בגדים ונעליים. אני מנצלת את המרחב ומציעה שנעמוד על הבמה להסתכל בסשן שמתרחש אי-שם.
על הבמה, אני כבר מרגישה בבית.
העבד שעוקב אחריי כל הערב, מתרפס מתחת לבמה, מצדי השני מגיע אחד נוסף ומציע לי את עצמו כמבחר כלי בית וריהוט, אני מרשה לו לנשק לי את כף הרגל.
נוח לי. כמה נוח לי. הלחי החמימה הלחוצה לכף רגלי, בהתרפסות מוחלטת, כל טיפת זיעה שאתן לו היא טיפה של דבש. העיניים שלי עוקבות כל הזמן אחריי העורף השחום של אהובי, נדמה לי שהוא מחפש אותי, תהום לידי מצחקקת, אני מנערת את העבד הקטן בבעיטה.
אהובי בא ונעמד לפני, משמר המלכה. לא מוריד אותי, לא עוצר אותי, רק מוודא. אחרי רגע או שניים הוא הולך, ונוס מופיע במבט זומם, שוט אחוז בידו.
"ונוס,תיזהר" אני אומרת עם העיניים אבל אני לא אומרת "עצור".
העבדים למרגלותיי, תהום לידי, ונוס מצליף בי.
לאן נקלעתי? דרך איזה פורטל חמקמק עברתי מבלי משים?
מה קורה פה? ומה זה החיוך הענקי הזה על הפנים שלי???
ונוס נמלט בחסות החשכה ברגע שאהובי חוזר למקומו.
אני עדיין לא בטוחה שהוא רוצה לראות דברים כאלו, העבדים מסולקים, אני יורדת מהבמה.

סצנה שנייה:
אני מחזיקה ביד אחת את הבירה, ביד שניה את הסורגים,
אני חושבת שונוס התחיל, אני לא זוכרת מתי החליף השוט ידיים.
אבל הריגוש שזה הוא, אהובי היפה, המדהים, הגבוה, מעופף מאחוריי עם השוט,
הריגוש גובר עליי. אני מנשקת אותו חזק.
אני יודעת שזה כלום. אני יודעת שזו רק ההתחלה.
אני יודעת שהדלתות הסגורות שלי לא היו נעולות מלכתחילה...
מטיילים קצת ביחד, עולים, יורדים, מתנשקים,עוגבים.
פתאום העבד חוזר. הפעם הוא רוצה להיות כסא.
"בוא אחריי" אני אומרת ומבררת בינינו אם זה בסדר שאשב עליו,
אם זה לא יפריע לו. אבל הוא מאשר. אז כל מה שנותר לעשות, זה לשבת.
אני יושבת על העבד, אני נותנת לו ספאנקים בתחת, אני צובטת לו את האוזניים ומורידה לו את הראש.
השני מגיע ונשכב גם ואחריו גם שלישי. אני מוקפת בגברים שכובים למרגלותיי, אני דורכת, אני מנענעת את העקב על החזה שלהם, מרימה, מורידה "תתגלגל" אני אומרת "על הבטן, על הגב"
תהום חולקת איתי את הספסל. לא ייאמן שהוא מחזיק אותנו יחד אבל הוא מחזיק.
מהבאר שני זוגות עיניים לחות מסתכלות על שתינו כל הזמן, שלי ושלה....
אני דוחפת את קצה הנעל מתחת לעורף ומרימה אותם ככה אחד אחד, אני משחררת אותם לטיול.
הספסל מנסה להתמקח, אבל תהום קשוחה, לך לרבע שעה. היא אומרת.
הם הולכים. אהובי מסתכל עליי נדהם. מחייך. או המום.