מנקה את הפה

זה עתה התעוררתי, העיניים שלי עוד מעורפלות והמוח שלי אפוף.
זה כל כך מוזר לקום בשעות האלו אחרי שנה+ שקמתי בשש כל יום...
כמה פינטזתי במהלך השנה הזו לישון עד מאוחר מדי פעם (כי הרי קללת המשכימים לקום היא שאפילו ביום שבת מתעוררים בשמונה), להתנמנם מתי שבא לי, גם באמצע היום ולשכוח
לכמה ימים את הצלצול של השעון המעורר....
אבל עכשיו שזה קורה זה מוזר.
זו עדיין תקופת החלמה מהעבודה הקודמת, אני מתגעגעת נורא לילדים (בעיקר לשובבה חסרת התקנה שלי) ומשתדלת לא לחשוב על זה כי אז אני מתחילה לבכות, הם הרי ישכחו אותי כל כך מהר...
זו גם תקופת התאקלמות לכל השינוי, לעיר, לזוגיות הזו, לסגנון חיים אחר
וזו מאוד תקופת גילוי, הבדסמ, ההשפעה של כל זה על המיניות שלי, המחשבות שמתעוררות לי והמעשים שאני בוחנת..

ומכל התקופתיות הזו, אולי פשוט אני קצת בקשיי הסתגלות,
אני מרגישה דחף עז לישון חלקים נכבדים מהיום,
ובבוקר אני מעכבת את ההשכמה כמה שיותר
כאילו אני חייבת לתת למוח לעכל,
לתת קצת זמן ספיגה לכל מה שקורה לי,
לקחת הפוגה מהבלגן...

אז בין הבתלמדויות בעבודה המוזרה שאני לגמרי לא מוכנה נפשית להתחיל לעבוד בה
בין הקשיים הפיננסיים שמוסיפים קצת מתח
בין הדאנג'ן לשיחות הארוכות שלנו בבקרים
בין כל האנשים המופלאים שהכרתי והתחושה שלראשונה אני מתאימה לאיזושהי חברה,
בין הדחף המיני שהולך וגדל והמצב הנפשי ההפכפך
בין כל אלו, אני חושבת

זו תקופה מטורפת אבל מופלאה
אני לא צריכה לחכות ל"ביום מן הימים"
בשביל להסתכל עלייה בחיוך-

איזה כיף להיות אני עכשיו.