מנקה את הפה

אמש הלכנו לקן הציפורים.
דיברנו על סאדיזם, או ליתר דיוק- האם עשוי להיות בי צד סאדיסטי?
(להנאתו ותקוותו של אהובי המאזוכיסט חסר התקנה)
התקשתי להבין מה זה אומר בכלל,
איך מתבטא הצד הסאדיסטי ולמה ונוס מחייך ללא-לאות.
אני הרי לא מסוגלת לראות את עצמי מכאיבה לו,
אני מתקשה להאמין שאוכל לעשות את זה,
אני אפילו נרתעת מלדמיין את זה....

"ועוד הוא... עם הסף כאב שלו"
"הוא?!" פרץ ונוס בצחוק פרוע
"לו יש סף כאב?"
"טוב, לא בהשוואה אלייך אבל בהשוואה אליי כן..."
"מותק" ביאר התוכי "ההצלפות שנתתי לך היו ממש חזקות, התאמצתי"
"נכון?" מוסיף האהוב מפינתו "גם אני, ממש נתתי לה חזק וחשבתי לעצמי בזמן שעשיתי את זה שאני לא הייתי יכול לעמוד בזה"
האמת, שביני לביני, חשבתי שיש לי סף כאב גבוה, שלקח זמן עד שזה באמת כאב וגם אז זה לא היה בלתי נסבל (אגב, לא הייתי רוצה יותר מזה בכל אופן...)
אבל להמיר את החוויה הזו ביצירת כאב אצל אחר?
דיברנו על הערב כשהחזקתי אותו בין ירכיי וסאטיר הצליף בו וטפטף עליו שעווה,
האם נהניתי מזה?
האם זה לא סוג של סאדיזם בפני עצמו? לתת למישהו אחר להכאיב לו בשבילי?
אולי, אולי, לא יודעת...
כן, היתה איזשהי הנאה בלראות אותו מתפתל ככה,
זה היה נראה לי אפילו קצת סקסי, הגוף שלו עולה ויורד וקופץ ורועד, היה בזה איזה יופי
אבל בעיקר נהניתי שאת נחמתו הוא מצא בי.

דיברתי על זה שאני אוהבת להרגיש את העוצמה שלי כמקור נחמה וחמלה עליון,
מעין הרחם של העולם, הבתולה הקדושה,

A mighty woman with a torch…"

Give me your tired, your poor

Your huddled masses yearning to breathe free"…

אבל האם זה לא נשגב יותר כשאני גם מקור הכאב והסבל?
האם זו אינה המהות העמוקה יותר של אלוהות,אגב?
כאמור בתהילים: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"

כשכבר התכוננו ללכת, לא יודעת מה השתלט על אהובי אבל הוא לפתע פתאום סתר לי
(לא שיש לי בעיה עם זה אבל באותו הרגע הוא עשה טעות בשיקול, או שמא התגרות מכוונת)
זינקתי עליו, והשכבתי אותו על הספה כשהברכיים שלי לוחצות את הזרועות שלו,
נשכתי אותו, הוא נאנק, נשכתי עוד.
שיחקתי איתו קצת, עד שפתאום ראיתי את המבט שלו.....
כמו המבט שראיתי אצל אלישבע המופלאה,
משהו אחר לגמרי, משהו שבחיים לא ראיתי בעיניים שלו,
אני מוכרחה לעצור ולהודות שהמבט הזה, המבט הזה בדיוק בדיוק,
מאוד מרגש אותי. באופן עמוק הוא מרטיט בי משהו,
הוא נראה כאילו העולם נמס מאחוריי, כאילו אני השמש, כאילו הוא חומר בידיי...
השארתי את הראש שלו מוחזק בין רגליי והתבוננתי בו, הולך ומתמוסס, הולך ומתרכך, לאט לאט לתוך עצמו...
כשהושבתי אותו הוא אמר "הכל התחיל מהסטירה,אה?"
"אתה רוצה שזה גם יגמר בסטירה?" אמרתי
ולפתע, באמת בהפתעה, סטרתי לו.
הצליל היה מושלם.
חד, מוחלט ומיידי.
מהיד הקטנה שלי.
בחיים לא סטרתי לאף אחד.

אחר כך קרו עוד דברים,
אבל הוא היה בעולם אחר כבר.
הוא מאחוריי, השקתי אותו במים מהפה שלי, נתתי לו לעשן,
אחר-כך הנחתי אותו עליי, על החזה שלי, בין הרגליים שלי,
רפוי לגמרי,
ליטפתי אותו כמו שמלטפים גור.

אבל הוא הרגיש ממש רע,
הוא אמר שהוא שיכור, שאקח אותו הביתה,
בהתחלה חשבתי שהוא מתקשה לקבל את הספייס המוחלט שהוא הגיע אליו ושהוא נאחז בהסבר משני,
ניסיתי לעורר אותו בתחבולות ותכסיסים,
חשפתי את הישבן שלי והתנוענעתי מולו כמו שאני עושה בבית,
דברתי בקול קטן המבקש את עזרתו,
אפילו ביקשתי מונוס להתקיף אותי כדי לעורר בו את הגבר המגונן שהוא
(מה שהסתבר כרעיון רע כי למרות שזו הייתה רק הצגה , זה רק גרם לו להרגיש רע יותר...)
בדרך התחלתי כבר ממש לדאוג לו,
הוא היה חיוור והתנדנד בהליכה,
במונית הוא נרדם.
הרגשתי נורא לא בסדר,
אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה, אולי לא הייתי קשובה מספיק אליו,
הייתי צריכה לעצור, הייתי צריכה לעצור את ונוס כשהוא נתן לו קצת חינוך,
לא הייתי צריכה לקרוא לונוס למשוך אותי לרצפה באקט תוקפני,
הייתי צריכה אולי לא לעשות את זה בכלל....?
אבל המבט שלו...
המבט שלו לא אומר שזה היה בסדר?
מידה של אשמה מטפטפת לתוכי במינון זהה למידת העונג.

במיטה,לפני שהוא נרדם, הוא התנצל שסטר לי.
ובבוקר כשהתעוררתי חיכתה לי הודעה ממנו:
"אוהב אותך, מלכתי המתוקה..."

אז או שהוא למד שאני צריכה מילים יפות או שבאמת לרגע, גם אני יכולתי אתמול להיות מלכה שלו.

את הברור הסופי איתו אצטרך לעשות מחר כי היום הוא עובד בשתי עבודות,
אבל לגבי הברור עם עצמי-

יום שלם עוד לפני...