מנקה את הפה

אמש נפגשתי עם ייסאן המקסימה בדירתנו התל-אביבית. פתחנו פאב במרפסת (כינינו אותו "הגוסיפ") עם מגוון משקאות אלכוהוליים, תפוצ'יפס וזיתים (מתוצרת בונדג') .
כשהגענו לשלב השיחות החמות, החלפת חויות והצעות לשיפור עלה והתחזק בי געגוע לאהובי העובד,
בדרך כלל, כשאני מרגישה ככה אני שולחת לו איזו הודעה חרמנית,
אבל אתמול, כנראה עוד מסוחררת מהאדים של ההתנסות הפאמדומית, החלטתי לשלוח לו הודעה אחרת.
"לפני שאתה חוזר הביתה, תכנס לשירותים ותוריד את התחתונים,
תלך אליי הביתה עם הזין שלך משוחרר"
ואחרי רגע
"קיבלת? ענה במסגרת 10 הדקות הקרובות"
תוך שניה הוא ענה
"קיבלתי"
"תשובה מלאה" שלחתי לו בחזרה
"אין בעיה, מלכתי"

ייסאן ואני החלפנו חיוכים מרוגשים, הופתעתי מעד כמה זה מרגש אותי,
לתת לו הוראה ולראות אותו מגיב בכזו מהירות.

כשליוויתי אותה לאוטובוס היא שאלה "מה יקרה אם הוא לא יעשה את זה?"
"טוב, אני פשוט אתן לו שקית והוא יצטרך להכניס לתוכה את כל התחתונים שלו וללכת בלי במשך יומיים" עניתי בביטחון
היא ציחקקה ואמרה שאין מצב שהוא לא עושה את זה.
ככה גם אני חשבתי.

הייתי כל כך מרוגשת שלא יכולתי להפסיק לחשוב ולתכנן מה אעשה לו כשיחזור.
אחרי הכל, הוא עבד בשתי עבודות עם שעתיים הפסקה בין לבין, הוא בטח עייף וכאוב,
תכננתי לשבח אותו על מילוי המשימה,
התלבטתי בין לשאול אותו מה הפרס שמגיע לו ובין לקשור לו את העיניים ולהשכיב אותו על המיטה,
לפתוח במסאז' מלכותי ולבדוק אם הוא מעוניין גם באיזו צביטת-פטמות או שריטה עמוקה,
מראש ידעתי שאני רוצה לנקות את הבית ולהכין לו אוכל ולקנות לו בירה ושוקולד.
חשבתי שאחרי שאטפל בו קצת אתן לו את האוכל והשתייה.

בעודי נחה רגע, החדר כבר מסודר, תפוחי האדמה כבר בתנור והבירה מתקררת,
הוא התקשר להגיד שעוד 20 דקות הוא בבית.
"ואתה בלי תחתונים?" שאלתי
"לא" הוא ענה
אמרתי שעוד יש לו זמן לתקן, שכנראה שיהיו לזה השלכות. וניתקנו.

רק אחרי שקמתי הרגשתי איך כל האוויר שמילא לי את הריאות, כל ההתרגשות, ההתכוננות, החדווה- הכל פשוט דלף ממני ואזל.

כאילו כל הכוונות הטובות היו לחינם.

כשהוא חזר, לרגע עוד קיוויתי שיהיה טוב אבל מיד הבחנתי שהוא בהחלט לובש תחתונים.
הגשתי לו את האוכל ואת הבירה, הוא מאוד שמח.
שאלתי אותו אם היה קשה, אם הוא עייף והוא ענה שלא, לא היה קשה בכלל
ובזאת סגר את פתח המילוט שהצעתי
(כי אם היה קשה ומעייף אני יכולה להבין איכשהו)

די מהר הוא קלט שאני כועסת, הוא התעקש שנדבר על זה.
אמרתי לו הכל,
כמה שמחה זה מילא אותי, כמה הוא היה מספק אותי אם הוא היה עושה את זה,
איך קיוויתי ותכננתי, איך עכשיו זה נראה חסר חשיבות,
שאני מופתעת מכמה שאני מאוכזבת.
סיפרתי לו אפילו על העונש וגם על איך לא חשבתי לרגע שאצטרך להשתמש בו.
שבזה שהוא לא עשה מה שביקשתי הוא כל כך הקטין אותי, בהתעלמות, בזה שהוא לא מוכן לעשות משהו שישמח אותי, משהו קטן וסתמי, בשבילי, גורם לי להרגיש מטופשת.

הוא הרגיש נורא.
"אז אולי תעשי את העונש?" אמר המאזוכיסט
ואני הרגשתי שלא מגיע לו אפילו עונש
הוא דיבר בכנות על הרגשות שלו, בין היתר אמר שיותר קל לו להתמודד עם רעיון של עונש מאשר מ"סתם" לעשות משהו שאני אומרת לו,
שהוא לא רצה שהג'ינס ישפשפו לו
אפילו לא ניסית, אמרתי,
ענית לי בחיוב.
אם היית מדבר איתי ואומר שזה לא מתאים כרגע, הייתי מוותרת ולא מתאכזבת
היית יכול אפילו לעשות את זה רק בחדר מדרגות
הוא אמר שחשב על זה.

"אל תתעצבני
אבל חשבתי לעצמי, אם את רוצה לשחק אותה שולטת עכשיו- בוא נראה אותך,
בואי תראי לי מה יש לך
אם הייתי כועסת ברגע שנכנסתי זה היה שם אותי במקום מאוד לא נוח....."

אבל אני כבר לא הקשבתי,
כעסתי כל כך שהייתי צריכה לקום וללכת לשטוף פנים.

התחושה שהוא בוחן אותי, שהוא מנסה לאתגר אותי, שאני צריכה להוכיח לו, כל כך הכעיסה אותי,
חשבתי שיבין כמה זה חדש ושברירי, כמה קשה לי לתת לזה לצאת בכלל,
והוא עוד בוחן אותי??

פרק אותי מנשקי וכיוון אותו עליי.

בואי נראה אותך מלכה.

אני לא מתעסקת עכשיו בהוכחות, בבחינות, זה מעליב נורא, שדווקא אתה.
לא רוצה לשחק איתי, להתנסות איתי, חבל- כי זה הפסד שלך.
הכוונה שלי הייתה הכי טובה והפכת את זה לבדיחה.

כשהוא נרדם, כל מה שהרגשתי זה שאני פשוט לא רוצה.
לא רוצה את המשחק הזה, לא רוצה לנסות בדס"מ, לא רוצה לעשות את זה בשבילך, לא רוצה לעשות את זה בשבילי. פשוט לא רוצה.

כל הכוח שלי הפך למבוכה.
וכל החויה הפכה להצגה.

ועכשיו, הפיל עומד בחדר בינינו.

לפחות, אם לפני שנרדמת הייתי מבקש סליחה, מנסה בקצת להעצים אותי בחזרה,
מתנצל, מבקש,משתדל, משהו. אבל כלום.
אם היית רומז שאתה כן רוצה, שבפעם הבאה לא תכשל, להתחנן קצת שתהיה פעם הבאה.
אבל כלום.
אז אולי באמת לא תהיה פעם הבאה.

וכל הזמן אני נזכרת איך קלטת שהנחתי את החבלים מוכנים לאזיקים בקשירה שלמדנו, מחכים ליד המיטה, היה לך מין צחקוק כזה או משהו וקמת להתקלח.

דאגתי להגיד לך שאני אוהבת אותך למרות שאני כועסת.
שנדבר מחר.
והיום הוא כבר המחר ואנחנו מדברים על הכל חוץ מעל זה
ואני דוחה את הרגע לספר לך איך אני באמת מרגישה:

סגרת על זה את הדלת,
הוצאת לי את החשק.
ויותר אני לא רוצה.