אני עומדת חשופה, מחזיקה את השדיים שלי, קצת נבוכה,
ואני יודעת:
זה הרגע, הנה זה עומד לקרות, כמה זמן חיכיתי....
אני מתרגשת, אני מוכנה
בליבי פנימה אני יודעת שזה הולך להיות מושלם,
אנחנו הולכים להתאים באופן העמוק ביותר,
זה עומד להיות כל כך נכון,
הוא נברא בדיוק לגוף שלי....
אני מרגישה אותו עוטף אותי מאחורה,
סוגר על שדיי בנחישות
המרקם שלו כבר שולח מסרים לתוך מוחי,
ואז הוא מתחיל להצמד אליי, חזק, חזק יותר,
לופת את מותניי בכוח,
ופתאום
נגמר לי האויר
אני מרגישה מחנק איום
משתדלת לנשום בעדינות אבל לא מצליחה
אני מנסה להסתובב אבל אני נוקשה כמו קרש, חנוטה, כלואה,
והתחושה גורמת לי לאימה מוחלטת
סחרחורת תוקפת אותי, חמה ומבעיתה
אני עומדת להתעלף
אני מרגישה שאני עומדת להתעלף...
"לא טוב לי" אני אומרת
"לא טוב לי" עיניים קשובות מסתכלות עליי
"לא, באמת," אני מדגישה בחדות "ממש רע לי"
"אז אני משחררת אותך מיד"
היא אומרת ביעילות ותוך רגע פורמת את המחוך הראשון שאי-פעם לבשתי...
וכך, תוך דקות ספורות, נגמרה חוויה שחיכיתי לה שנים,
ללבוש מחוך.
אפילו לא סגרה אותו עד הסוף, רק את המותניים (ואלוהים כמה שזה היה יפה!!!!)
אחרי שהיא מתירה אותי אני מתיישבת אבל לא מצליחה להרגע,
אני ממש בהיסטריה.
בסוף אני פשוט יוצאת החוצה לנשום אויר
אבל אל המחוך אני כבר לא חוזרת.....
אז זהו?
ככה זה מרגיש?
מצער אותי כי באמת שזה היה משגע, המותניים שלי, שצרות ממילא,
הגיעו לצורה פסיכית לגמרי, (מותניים לפטיש, היא אומרת, יש לך בדיוק את הגוף למחוכים)
אבל אני פשוט לא חושבת שאוכל לחזור על החוויה הזאת...
סיכמנו שאחזור עוד שבוע,
היא המליצה שאקח לפני כן רגיעון....
אם יש בקהל קוראת שעברה חויה דומה והצליחה להתגבר
(ואני לא מדברת על אי-נוחות, אני מדברת על התקף חרדה)
אנא, חלקי עימי את תובנותייך,
בברכה,
טראומת-מחוכים-בהתהוות.
לפני 17 שנים. 31 באוקטובר 2007 בשעה 22:32
