כן, נכון, יצאתי אתמול מהדאנג'ן בגנבה,באישון לילה, בלי להגיד שלום.
מצטערת, הייתי אומרת, אם הייתי זוכרת איפה נמצא הפה שלי ואיך מפעילים אותו......
באופן לא מפתיע כלל הגיעה ההצפה, זה היה קצת עיניין של זמן במילא, אחרי הכל, בחודש-חודשיים האחרונים הכל קורה בקצב מטורף ואני בקושי נותנת לעצמי רגע לנשום.
היום עדיין קצת משובללת, קשה לי לענות לטלפונים, רק רוצה להרגיש קצת עטופה. בבית.
למעשה, אתמול בשיא ההתפרקות זה מה שהכי רציתי "הביתה".
לא במובן הבית-של-אמא,
הביתה להר, הביתה לעצים, למדרון הירוק מאחורי בית הקברות הישן שצופה אל הוואדי ומעבר לו הים, לסבך השיחים, לאפלולית בין הגזעים, לריח אדמה לחה ורגבים הפוכים.
הביתה לעצמי. איפה שאין משהו מלבדי ואני נזכרת מה אמת ומה שקר, מה אוהבת ומה לא,
מה נכון לי, מי אני.
(כן, זה באמת הבית.... חיפשתי תמונה יותר טובה, שתראה גם את הוואדי אבל היו רק תמונות של המבצר.... אז נסו לדמיין, את הנוף מהמבצר..... לזה אני מתכוונת.)
לפני 17 שנים. 2 בנובמבר 2007 בשעה 14:42
