מנקה את הפה

נדמה לי שעבר המון זמן.
זה לא רק הזמן מאז שכתבתי כי על פניו, מה זה יומיים?
הזמן הרגשי שנפער בניתוק שיצרתי הוא רב מזה.
אפילו לקרוא קשה לי.
אבל, האם זה לא תמיד ככה?
אני נדלקת מהר, מהר מדי, רודפת בטיסה אחרי המטרה הניידת וברגע שאני מתקרבת אליה פתאום אני נבהלת,
רגע, מה עשיתי? כמה רחוק עופפתי מעצמי?
זה חוזר על עצמו בכל כך הרבה פנים, ההרגל הזה, להתמסר לדבר חדש, להיות אני חדשה,
ללמוד עולם אחר.
ובכל עולם כזה אני מטאור.
תוך שבוע אני מכריזה על עצמי בחוצות העיר כמשיח הגואל....
תוך שבועיים כולם כבר מכירים אותי...
תוך חודש אני כבר מחפשת איזו גומחה להסתתר.
מה עשיתי?...
זה לא שנחצה איזה גבול, זה לא שקרה איזה משהו קיצוני, זה לא שקרה משהו בכלל,למעשה.
סתם, פתאום, הסתכלתי סביבי ולא זהיתי כלום.
אני? אני?
כולם מחייכים מסביבי.

בעמק אפל בין מרצפות וחומות
נסתר מרתף בן שתי קומות
כתבו מבקרי המרתף שלט
תקעו מסמר מעל הדלת
וקבעו שלט בקיר החומה-
שפוי,בטוח ובהסכמה.
והנה באה עלמה נחמדה
לקומת המרתף יורדה יורדה
פותחת הדלת
קוראה את השלט
עומדת בפנים ומסתכלת...
באים מכל הכלובים השכנים,
עומדים סביבה מסבירים לה פנים:
הנאים הכלובים בעינייך?
נאים.
הנאה הקרוס בעינייך?
נאה.
הנאה השוט בעינייך?
נאה.
אם כן, שבי איתנו העלמה!

והעלמה? ברחה לה....