אני מאכילה את הקנאה שלי. בניקוטין, באלכוהול, בקפאין, בחיטוטים כפייתיים בעקבות אלו
שהגיעו רחוק ממני. אני יודעת, הקנאה לא תביא אותי לשום מקום, היא רעה ומכוערת, אבל היא מעכלת אותי, אני לא נושמת, אני מזיעה, בסוף אני כבר צועקת- "למה?!"
איך היא ולא אני? בת זונה.
פעם הייתי דג גדול בברכה קטנה. כמה נוח זה היה. להרגיש כל כך טובה כשהמדד כל-כך נמוך...
למדתי מוסיקה מגיל שבע, כל הסיפור- מקהלת ילדים, פיתוח קול קלאסי, גיטרה קלאסית, מגמה למוסיקה.... הייתי רוצה להגיד "וכן הלאה" אבל לא. שם זה נגמר.
כשהייתי בת 14 הכרתי את החבר הראשון שלי שהיה,כמובן, מוסיקאי מחונן.
יום אחד ביקשו ממנו להופיע עם ההרכב שלו באיזה בית-קפה. נכחתי בפגישה עם הבעלים כשהוא ביקש ללכת על כיוון ווקאלי עם זמרת, הייתי שם כשהחבר שלי אמר- "אני מכיר מישהי דווקא, ג'ינג'ית, זמרת מעולה", ואוי, איך שהסמקתי בעונג...
כשיצאנו מהפגישה הוא אמר לי "אז הזמרת הזו שדיברתי עליה? אני רוצה שתפגשי אותה, קוראים לה נעה" ואוי,איך שהלב שלי צנח.
הוא הפגיש בינינו באותו הערב וביקש שאלמד אותה כמה מהשירים שאני יודעת...
ישבנו על המדרגות, אני שרתי לה שורה אחר שורה בקול הסופרן המעודן שלי והיא חזרה אחרי, שורה אחר שורה בקול הג'אזי הסקסי שלה ואני רציתי להקבר בחיים.
מאזוכיזם כבר אמרנו,לא? כמובן שבערב ההופעה שלהם קינאתי איכלה אותי עד ייסורים-
איך? איך היא ולא אני??
דמותה של אותה ג'ינג'ית אגב, רודפת אותי עד היום.
למשל, לפני כחודש ישבתי עם וייס במנזר, פתאום הוא אמר "אוי,תראי יש פה ג'ינג'ית אחרת"
בשניה שהוא אמר את זה ידעתי שזו היא, עוד לפני שהסתכלתי.(וצדקתי,כמובן)
הג'ינג'ית האחרת. הזמרת. המצליחה. שיש לה כבר דיסק ולהקה והופעות ומודעות בכל העיר עם תמונתה. "עזבי אותך"הוא אומר לי "היא מכוערת". "עזוב אותך" אני חושבת "למה היא ולא אני?"
בזמן המגמה עוד לפחות הופעתי מדי פעם, מי כבר יכל לי? הבלונדה הכוסית העשירה שהייתה עושה שירי פופ קיטשיים ודופקת הופעות שלא היו מביישות את מדונה? לא היינו באותו ז'אנר אז זה לא היווה איום, או הג'נג'ית הסופרנית הקטנה שעשתה כל שיר שאני עשיתי אבל הייתה הכי טכנית בעולם? לא,עזוב אותך. אני הייתי האיכות האמיתית שם.
אבל אתה יודע מה?
ביררתי עכשיו.
ולשתי הזונות האלו יש להקות והן מופיעות. הן. לא אני.
איך זה קרה לי?
ולא שלא רציתי. איך אפשר להפסיק לרצות משהו שכל חייך רצית? בבסיס הנפש שלך.
וייס אומר לי אתמול "את,מוסיקה ואלכוהול זה הרכב מנצח,אה?"
אין לך מושג בייבי.
אין לך מושג כמה אני אוהבת את זה.
תביא לי כוסית וויסקי או רצף של בירות לבמה, ואני אדם אחר, אני והמוסיקה.
פאקינג 6 שנים לא הופעתי. איבדתי כבר כל כך הרבה. מיומנות, שליטה,ביטחון,ניסיון.
מי אני בכלל היום? מה כבר יש לי להציע?
נכון, גם הרווחתי. בגרות, ניקיון, בלי טריקים זולים, בלי שואו מיותר.
אבל לשיר במקלחת זה לא בדיוק הדרך ליצירה מוסיקלית ענפה....
והקנאה אוכלת אותי. אני משתוללת על הגוגל, מבררת עליהם, על כל הדגים הגדולים מהבריכות הקטנות שעשו קפיצת ראש לבריכה הגדולה ונשארו בחיים, שאיכשהו המשיכו להצליח.
תשמע, הייתי מרימה טלפון למישהו, אומרת, "יאללה,בוא נעשה משהו,בוא ננגן. סתם,לכיף."
אבל למי? למי אני אתקשר? אין לי למי.
כי מה כבר יש לי להציע למישהו זר? להלחין אני לא יודעת, סתם, זמרת קאוורים.
הדחף הזה, להיות הכי טובה במשהו, להיות יהלום, הצורך בהערכה אמיתית.
ואולי בכלל זה שקר, אולי כל מה שיש לי זה קנאה ולהביא לידי ביצוע אני לא יכולה,
אולי אני לא שווה כלום, לא יהלום ולא אבן, סתם אחת,
שהייתה פעם משהו,לרגע קצר והיום היא רק מקנאה....
לשיר שיר של בילי הולידיי על המדרגות של הדאנג'ן באור ראשון,
אולי זה מה שנשאר לשכמוני, לפחדנים.
ואולי בזה צריך ללמוד להסתפק.
?
לפני 17 שנים. 8 בנובמבר 2007 בשעה 12:51
