מנקה את הפה

לא אכפת לי לכתוב ארבע רשומות ביום. לא כשרובן סתם.
לא אכפת לי ויש לי צורך,
להיות אני לרגע שוב.
ואני מתגעגעת.
לרגשות עזים
להתרגשות
להרגשה

אני מסתכלת בתמונותיי איתך, אני מנשקת אותך וכמה את יפה, ואני נזכרת איך באותו הבוקר
ריחפתי על ענן ניחוחך ולא אוויתי להתקלח, באותו הבוקר שכבתי על המיטה ונשמתי בכל כוחי את חלקיקיך.
אני רואה את ההבעה על פניי.
המדרגות מול הדאנג'ן באור ראשון,
מוקפת נשים יפות, צוחקות, מאושרות,
מוכות, חבולות, מתקשות מעט לשבת,
כמעט ומעופפות מעל האדמה מרוב אושר
ושורה של גברים מצלמת את החיזיון בהתפעמות עמוקה....
ושם אני ביניהן צוחקת ואפילו בעיניי אני יפה.
אני מתגעגעת לרגש הזה.

ואני כועסת על שום שאכפת לי מה אתה עושה
וכי למה שיהיה לי אכפת? עשה כרצונך
ובכל זאת, (האם זה הרגל?) אני מוטרדת.
מה מתרחש מאחורי גבי?
איזה עולמות נפערים אין לי בהם דריסת רגל?
מעומק יישותך עליי למלוך לנצח.

ואני כמהה להתעוררות
אני כמהה לכמוהה
לפשק את עצמי לפנייך
עד ייסודות נפשי
ברעד וביראה
להניף את הישבן ולהמתין לשבט או לחסד
למגע ידך...


ואני משתוקקת
להתלבש שחורים
תפתח לי את דלת המונית
ומצאתנו את הבית נהג בי אחרת
דרך גבירה
בכבוד ובהערצה
שיח פועלים עם נהג המונית
מבטי העליון מזדגג כבר מנחת
כמו כשאתה פותח עבורי את הדלתות
ואני נכנסת לכל חלל כמפלסת את הקהל בטבורו
זקופה ועוצמתית
ואני חשה
את זכותי לגבות,
את זכותי להיות
אלפא פימייל.
מלכת הכוורת בדעתי ההוזה
לזמזם ולזמום עם שאר המלכות
ולתת מעוקצי ומדובשי על פי הדין המתחשק לי.

ואני
אני
כמהה אני עורגת אני מתאווה
להריח אותך
להתמסר אלייך
לחיות
בלהט ובתשוקה
אני
חייבת
לחזור
לסורי....


בוא הביתה.