לא חשבתי שאשאר בבית של אחותי יום שלם. למעשה, תכננתי להמנע מהאפשרות בכל כוחי.
למה? לא ברור. קול קטן אמר לי.
והנה בכל זאת נשארתי.
התעוררתי בשעה הכופרת 11 לפני צהריים ונזכרתי מיד בבהלה שלא תליתי כביסה.
יצאתי,אם כן, לתלות כביסה.
יום שמש חמים וצלול קיבל את פני.
מה נחמד, חשבתי לעצמי, המושב השקט, השמש, אולי בכל זאת יהיה לי טוב.
כשנכנסתי חזרה אל הבית הבנתי מה הבעיה.
בחוץ אמנם יום אבל בבית עוד לילה.
חשוך וקריר, הבית הזה לא מכבד את השמש, בנוי באופן אדיוטי כזה שאף קרן סוררת לא נכנסת בעדו, בלי חלון אחד לכיוון מזרח...
זה נשמע לכם דבילי אולי אבל בעיני זה אומר הרבה.
זה לא רק הבוקר הזה.
כבר שנים שהשמש לא שוזפת את קירות החדרים,
וזה רבותי- לא יכול להיות בריא.
כג'ינג'ית מדופלת שחונכה להאמין שהשמש היא סוג של אויב חמוש במאות נמשים ונקודות חן סרטניות המחכה רק ליידות אותן בי, אני דווקא מאוד אוהבת אותה....
מתי לאחרונה שכבתם לנמנם באור השמש?
האין זה אחד הדברים הכי טוענים ומחדשים ומרפאים שיש?
כל תא ותא מתרונן על החום ותשומת הלב...
או אולי זו רק אני, משחזרת בלא יודעין חוויות אינקובטור מודחקות?
כך או כך,
ערימות הכביסה לקיפול גולשות כבר אל הרצפה
ואם אני כבר פה לפחות אעזור במשהו...
יום חמים לכם בנתיים,
ה.ש מהאיגלו הצונן.
לפני 16 שנים. 27 בנובמבר 2007 בשעה 10:17
