מנקה את הפה

זה לא שהזמנתי אותך, נדמה לי שלפחות את זה אתה יודע,
ואם השארתי שביל פרורים ביער זה רק בגלל שזיהיתי את תאבונך וכי ידעתי שתמצא כאן מתיקות,
מין מידה של אכפתיות שעוד נשמרה בי אז אבל היום אינה עוד.
כן, ודאי שנהנית, ידעתי שתהנה, אני גם מאחלת לך עוד הנאות לרוב והתנסויות וכל מה שיעלה על דעתך, אולי תסופק כאן, אולי.
אבל אתה יודע מה?
זה לא קשור אליי כבר ובטח לא קשור אליינו,
מקום אחר התכסה בלב שלי עלייך,
אני נדהמת לראות איך אינך מבחין באמת, האם אתה מתכחש לה או פשוט חי במציאות נפרדת כל כך משלי עד שכבר אין באפשרותך לראות מעבר לאשליות הפרטיות שלך.
לא היה עוד מקום כזה,
מעולם לא הרגשתי ככה כלפייך.
סלידה שכזו, המנעות שכזו,
כעסים היו עצומים כבר בעבר
אבל הרי תמיד גם סלחתי
איך אתה לא מבין שהפעם נגמר לי המקום לסלוח.
לא שאין יכולת בנפשי לסלוח לך,
אין רצון.
אתה לא חבר שלי.
משום סוג ואופן.
אתה רוצה להאמין שאין בך כל רע, אני יכולה להבין את הרצון הזה אבל נמאס לי, בחיי,
מהסבת המבט הכפייתית הזו- לעולם לא להכיר באמת באחריותך.
אתה תגיד שאני בוחרת להפגע, לכעוס, להעלב ושאר מיני אמרות שפר,
אתה תגיד ותחשוב הרבה דברים כדי לשמור על אושרך
אבל אני מהצד נדהמת.
איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה שנים אתה עדיין לא מבחין בי באמת?....
איך בראש חוצות אתה מודה שאתה מעדיף אותי כאשליה הירואית מאשר כאישה אמיתית.....
"כלום בעיניי חוץ מיפה,מוכשרת חכמה וחזקה...."
אין לי רצון במחמאות שלך, כבר אין לי רצון אפילו באהבה שלך,
היה לי צורך בהכרה אמיתית, בי, בכל רבדיי, בפחדיי, בכאביי, ברצונותיי והיסוסיי
יפה, מוכשרת, חכמה וחזקה- זאת יכול להגיד כל אחד
פגיעה, עצובה, נאבקת, - אלו היו אומרים לי יותר על היכרותך אותי.
עד עכשיו אינך מבין.... לא למדת כלום משנה שריסקה אותי, לא משנים של ידידות מזויפת,
ואין לי עיניין יותר.
לא בכעס שהמילים האלו יעוררו בך, לא בפגיעה שהן עלולות לגרום לך,
למה שיהיה לי אכפת כשלך לא אכפת כהוא זה מפגיעתי שלי?....
עזוב,
עזוב אותי ודי.
אל תודה לי,
אל תהלל אותי,
אל תאדיר אותי,
כל אלו הם ביזיון בעיניי.
אין לי מקום עבורך יותר בחיי.
האהבה הכי גדולה שיכולה להיות,
אחי, תאומי, אהובי, נערצי, יקירי, ילדי, לאסוף את שברייך, למתוח את כנפייך, לבלוע סכינים בשבילך,
להסתתר בצד עד שתעלה אתה, להמתין, להמתין, להתאכזב, להעלב, לסלוח שוב ושוב
אף פעם לא הבנת את אהבתי אלייך, אינך מזהה את האמת,
אהבתך השקרית, המופע הטוב בעיר, לקנות כרטיס שורה ראשונה ולשבת לצפות בדמות שבדית וכינית "את", לדמות שהייתה רק שלך, קרטונית ושטוחה, ומן הצד צפיתי בה מופיעה עבורך והבנתי שאותי אתה לא אוהב. לא אותי.
וגם היום, עדיין, לא אותי אתה אוהב.
אז עזוב,
עזוב אותי.
אתה ממשיך להכאיב לי בעצם החיוך העיוור שאתה שולח לעברי.
מאחלת לך רק הצלחות ואושר בחייך,
מאחלת לך אהבה,
מאחלת לך אמת.
מאחלת לעצמי שאצליח להסירך עד השורש, לא לתהות עם מי אתה מבלה, לא לתהות איך אתה מסתדר, לא לבדוק את תגובותייך, לא לוודא את נוכחותך או היעדרה, לא לתהות אם אתה מאושר.
מה שקרה שם באותו הערב לא צריך היה לקרות ואם היית חבר היית עוזר לי,
היית מבין כמה קשה לי הלבד הזה, היית נותן לי ללכת בלי מאבק, בלי לנעול את הדלת,
היית מבקש סליחה, היית מבין שנפגעתי, שהזדעזעתי, שזה עדיין כואב.
אבל אתה לא. לא חבר שלי.
אל תגיד לי תודה.
עזוב....