מנקה את הפה

אז הוא חזר....
זה לא היה בדיוק כמו בפנטזיה שלי, נרדמתי אולי חצי שעה לפני שהוא נכנס, אחרי זמן ארוך במיטה, עם זוג אוזניים מחודדות עד קצותיהן עוקבות במתח אחרי כל בלימת מונית מתחת לחלון.
הוא נישק אותי ובחושך הייתי מבולבלת
("חזרת פתאום, הנה אתה בבית, תן לי רק דקה לנשום....")
הוא הראה לי את המתנה שלי- אייפוד נאנו חדיש וסקסי וניפנף בשטרות המחכים בכיסו להנאתי הצרופה, דיברנו על מה שהיה וקצת על מה שיהיה וסיכמנו שעדיף שנמשיך מחר ואז הוא הלך להתקלח.
אני הצטנפתי לי מתחת לשמיכות כשהוא נכנס ערום למיטה ואמר
"אוקי.... מהתחלה...."
כמובן שזה היה אלים, מהיר, חזק ותובעני כמו שרק סקס אחרי היעדרות ארוכה יכול להיות
("שלושה שבועות היו זקוקים לי עד לאין שיעור, אך בסופם, במהרה, אשוב אלייך")
כמובן שנאנחתי, צרחתי, וגמרתי פעמיים ועוד פעם עמוק בתוך הבטן כשהוא אמר
"התגעגעת למאסטר שלך?"
למחרת, הוא אתמול, בילינו את מרבית הבוקר מול המחשב, מגלים את צפונותיו של האייפוד ויוצאים להפסקות סקס סוערות מדי פעם.
אני לא זוכרת מתי, הוא הוריד אותי לארבע לרצפה, ליד הדלת, מחזיק לי בשיער,
הוא פתח את הדלת והתחיל למשוך אותי למסדרון.
"לא" אמרתי והתיישבתי על עקביי כמו פרד עקשן וחייכתי לעצמי בראש מורכן
(עכשיו הוא יראה מזה סרבנות לפקודות...)
הוא תפס את הראש שלי בין הברכיים ונתן לי כמה ספאנקים משמעתיים על התחת.
אחר הוא זרק אותי על המיטה והתחיל לסטור לי, הרבה פעמים, בכוח מתגבר,
כשאני שוכבת עירומה מתחתיו.
ופתאום, הוא פתח לי את הפה וירק לתוכו. פעמיים.
בלעתי כמו ילדה טובה
אבל פתאום הרגשתי דמעות עולות לי,
הן לא הספיקו לצאת,
הוא לא הספיק לראות את השפתיים שלי הופכות לחצי ירח עצוב ואת הסנטר מתקמט,
כי הוא נישק אותי ואחר כי זיין אותי, כמו שאני אוהבת, מאלתר עם החבלים שלנו.
אבל פתאום היה לי על מה לחשוב....
אחרי שנרדמנו והתעוררנו הבנו שלא אכלנו כל היום,
יצאנו לסושי רומנטי וצ'ויה מתוקה, שם סעדנו, כמו שרק מאהבים פעילים יכולים לסעוד,
בתאוותנות רבה....
את הערב סיימנו במייקס פלייס, מקום עם היסטוריה, הנשיקה הראשונה....
חששתי מעט לראות את החבר לשעבר שמבקר במקום בקביעות אבל כשהוא אכן הגיע גיליתי שאני מסוגלת לעמוד במבוכה למען הנאתנו האישית שלמען האמת לא הייתה רבה כי משום מה מרבית המופיעים אתמול היו לא משהו, בלשון המעטה.....
בדרך הביתה הוא אמר שהוא רוצה שאלמד אותו לשיר,
הפתעתי את עצמי כשהסכמתי.
הוא רצה שיר של אלביס אבל אני בחרתי את sealed with a kiss ,
אני יודעת שזו נשמעת בחירה מוזרה אבל מבחינה קולית השיר הזה הוא תרגיל מצוין למתחילים.
את כל הדרך הביתה בילינו בשיחה על סולפאז', תוים, סולמות ומרווחים,
מעניין מה חשבו עוברי אורח כשראו אותי מלמדת אותו מה היא חמשה על מעבר חצייה בן חמשה פסים לבנים, מגלמת את התוים בגופי....
כשהגענו הביתה הוצאתי את הגיטרה וכיוונתי אותה,
כשהצמדתי ככה את הפנים לתיבת התהודה מילא את נחירי ניחוח העץ והלכה הקסום שלה
ואין לי איך להסביר את העונג שעבר בי מלהתייחד איתה ככה ולכוון את מיתריה,
קשובה לצלילים קשב רב, לרטט, לאובר-טונים, לדיוק הנכון...
עשינו שיעור תאוריה על הגריף ואז סיימנו,
הגאון שלי הזה, בדרך ערמומית למדי, הצליח לגרום לי לקחת את הגיטרה,
לעשות צעד בכיוון, להזכר כמה שאני אוהבת....
ועכשיו, יום חדש, מיליון שאלות וסוגיות עתידיות שאנחנו צריכים ללבן אבל מה שבאמת מעניין אותי
זה מה שקרה אתמול, כשהוא סטר לי וירק לי לפה....

כמובן שזה קשור להשפלה,
אבל זה יותר מזה.
אני מבינה יותר ויותר כמה אגו יש לי, איזו גאה אני,
אני סופגת את הכאב לא ממקום של הכלה או ענווה אלא ממקום של הוכחה, התרסה ושליטה עצמית.
(שזה בדיוק מה שרואים בצילומים עם בונדאג' ועל זה מגיבים לי, "איך כשאת קשורה ככה יש לך כזה מבט מתגרה וכוחני?")
אני כאילו מוכיחה לעצמי שהכל קטן עליי,
רק שבעשותי כך אני גם הופכת אותו לקטן עליי ובעצם לא מתמסרת בכלל....
(ע"ע הערתו של ונוס בסשן הראשון שלנו: "עזבי את הבירה, תשקעי לתוך זה, תני למשהו לקרות לך")
ואתמול, קרה משהו אחר.
לא הייתה שם גאוותנות.
כאב לי, אבל הרגשתי שאני רוצה להמשיך בשבילו, כי הרגשתי שהוא נהנה מזה, כי רציתי שנחווה את זה יחד, ההשפלה שהרגשתי שהוא ירק לי לפה הייתה בלתי נמנעת, לא חשבתי על זה,
זה פשוט היה שם מיד, התחושה הזו,
אבל מעבר לכך הרגשתי בדיוק באותה שניה של השפלה גם את ההכח לסמוך עליו לגמרי, לתת בידיו את התחושות והרגשות שלי ולהאמין שהוא יהיה שם בשבילי.
וזה, רבותיי, מה שבאמת גרם לי לבכות.
כי מה שהיה הכי הכי כואב לא היו הסטירות או ההשפלה אלא התחושה העמוקה של חוסר אמון.
לא בו, חלילה.
אלא בי. חוסר אמון כל כך עמוק ויסודי בנפש שלי, חוסר היכולת לסמוך באמת על מישהו אחר,
הפגיעה המדויקת והאכזרית של הנטישה.
זה היה מבעית.
לעמוד שם על קצה הצוק ולדעת שזה לכאן או לכאן, לקפוץ או לוותר על הכל.
לסמוך או לא.
וזה פחד מוות אמיתי בשבילי. באמת.
זה איום השרדותי שאין לי איך להסביר בדיוק.
אבל במשפט אחד (חסר הגיון, רק נפש)
לבטוח לחלוטין זה בוודאות להתאכזב.




היפה בעולם, שפחת המאה, המשרתת הצרפתייה, ייסאן הנסיכה,
הרגע נכנסה בדלת,
חייבת ללכת לאנוס אותה.
נמשיך אחר-כך...