מנקה את הפה

זו לא תקופה משהו בשבילי.
כן, הוא חזר.
וכן, זה נחמד לשבת שוב יחד עם ארוחת הערב.
אבל זו לא תרופה לתסכול ולא איזה סם-פלא למועקה הזו המתמשכת.
אני לא רגילה לחשוב בשניים,
לא רגילה לתכנונים לשניים,
לא יודעת איך בדיוק להתנהל,
כשכל תכנון שלו משפיע על חיי וכל רעיון שלי משפיע על חייו.
יש לו הצעות מהלהקה לעוד הופעות בחו"ל.
ולאן נעבור ועוד מעט נגמר החוזה ובמה אעבוד ובמה הוא יעבוד אם נתרחק מהעיר ואם נשאר, להכנס למרוץ הדירות המייגע של מרכז הארץ...
וכסף וכסף
ותכניות עתידיות ותכניות מיידיות
ועוד ועוד
ובנתיים
ישנים
קמים
אוכלים
מתקרבים בצעד על השאלות
בורחים לראות סרט
מתקרבים עוד צעד
נבהלים
וכל אחד במחשבותיו ופחדיו והפרטים הקטנים הבלתי נראים שבתוכו
ושוב החשק הזה
לוותר על הכל
להרים ידיים
ושוב נכבית.
ובנתיים העולם זז
עוד יום מתקרב לסיום החוזה
ואין גדולה
ואין תפארה
ואין חסד.
רק החיים הקטנים והדכאון הזה
והתסכול
והמבוכה.