מנקה את הפה

בוקר טוב לכל המשכימים (לכל המתעמלים-היכון)
ראשית אומר שאני מתכננת לעצמי יום רשומות במגמת עלייה הדרגתית במפלס האופטימיות, העליצות והחרמנות הכללית.
מדוע?
כי התעוררתי בתשע בבוקר,שעה נאה לכל הדעות,
אחרי כשש שעות שינה מטכ"ליות, שזה בדרך כלל רק לחיוב לעומת 12 שעות שינה עצלניות
כי הבוקר הוא נסע לחזרות עד אחר-הצהריים ואני יכולה לשבת מול המחשב כמה שיתחשק לי
כי אני טוענת את האייפוד החדיש שלי וזה לוקח זמן ותשומת לב
וכי הדבר החכם לעשות יהיה לצלצל לדירות פוטנציאליות אבל אני מתחמקת.....
בכל אופן,
הרשומה הראשונה היא חשיפה מצמררת של סיפור שנזכרתי בו בעקבות רשומה של יוני על ציד חזירי בר
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=1634

זה היה בתקופה מאוד דתית בחיי.
ביליתי את הלילה כולו בבישור אדוק לאישה תמימה והייתי חדורת רוח אמונה לוחמנית
לפתע עלה בדעתי רעיון ללכת לראות את הזריחה ולהלל את הבורא על נפלאותיו.
הלכתי לבית אימי, שם הכנתי לי תיק עם בקבוק מים ותפוח, השארתי לפולניה פתק שאומר שיצאתי לסיבוב ואשוב בקרוב והלכתי לכיוון המבצר.
בדרך לשם הבנתי שאם אתחיל לטפס למגדל התצפית אפספס את כל העסק
ולכן, בתפנית מפתיעה, טיפסתי עד ראשו של מגדל המים ושם ישבתי לי בדד מתענגת על בוקרו של יום. מראש המגדל צפיתי על סביבתי המוריקה, על ההר שמנגד ועל החורשה שתחתיי.
כשהשמש כבר הייתה די מסנוורת צץ במוחי הרעיון הפורעני לרדת לוואדי.
לא יודעת מה עלה בדעתי, לא עשיתי את הטיול הזה מאז הגן בערך,
הייתי לבדי, לא דיווחתי לאף אחד על צאתי למסע ולא תיאמתי איסוף מקצה המסלול
אבל זה היה נראה לי הגיוני לגמרי,
לך תדבר עם דתיות..
אלוהים יגן עליי, אמרתי לעצמי, זה מסע הרוח שלי, אם תרצו, אני ואלוהיי לבדנו,
זמן לתפילה והלל.
וכך, התחלתי בירידה לוודאי.
כעבור דקות ספורות הגעתי למדרון חד למדי, בעקבות סחף גשמים רציף מחורף ארוך,
הבטתי מטה והבנתי שזה, איך לומר, one way , אם אני יורדת את זה- אין איך לעלות.
קטן עליי! חשבתי בטון מתלוצץ, אני הולכת על זה.
התדרדרדתי לי מטה, עד פיתחו של הערוץ, עד המקום בו האדמה הופכת לאבנים וחלוקים והעצים נעשים סבוכים יותר.
ברגע שסוליית נעלי נחתה במקום שמעתי את הצליל לראשונה.
זה כלום, הרגעתי אותי והמשכתי ללכת.
במהרה הבנתי דבר מרתק.
בעוד שלמעלה כבר זרחה השמש ירום הודה,
כאן בוואדי עוד היה לילה, טחוב, קריר ואפל,
מוגן בין צלעות ההרים שמשני צדדיו ומכיפת העלווה הסמיכה.
ואז שמעתי את זה שוב, קרוב יותר, חזק יותר.
לא, זה לא היה גור חתולים בצינור,
אבל אני מבטיחה לכם שזה צליל שאין לטעות בו-
החרחור הדוחה, הנחרה הנברנית, נפח הראות בעל התהודה המרשימה,
בטישת הטלף באדמה....
"חררר חררר" הוא אמר שוב
ואני חשבתי "אלוהים אדירים, אני הולכת למות".
"לא, חכי רגע," התערב ההגיון "אולי זה זכר, הוא לא יתקוף סתם"
והנה, מיד, נשמע הקול החביב
צווחת הגיל המטופשת של גור חזירים שמנמן.
(עד היום אני תוהה אם באמת הייתה צווחה שכזו או שדמיינתי מרוב פחד)
זהו. הלך עליי. אין ספק.
אני עומדת להטרף עלי ידי חזירת בר נקמנית ששוקלת 150 קילו ויש לה ניבים מטורפים שהיא תשפד אותי עלייהם ללא ספק בכלל.
כמובן, שמיד,באופן שקול ובוגר בלי לאבד עשתונות, נכנסתי להיסטריה.
"תתאפסי על עצמך" צעקתי על עצמי "איפה כל מה שלימדו אותך?!"
"אוקיי, אוקיי" עניתי בבהלה "מה רוברטו אמר לנו במשק חי? לעמוד ליד עץ גבוה, להחזיק מקל"
בלי להתבלבל תפסתי ענף ונאחזתי בו כמה שניות עד שהבנתי שאני עומדת כמו מטומטמת באמצע הוודאי ומחזיקה ענף שלגמרי מחובר לגזע, הרגליים שלי על האדמה ואני לגמרי מעודדת מתקפה חזיתית.
מאחורי הבחנתי בסלע גדול, טיפסתי עליו בזריזות מגושמת והתיישבתי,
עיניי קרועות באימה ואוזניי קרויות לכל רחש.
(וכן, הבנתי שהסלע הזה מגיע בערך למרכז החזה של חזיר ושסביבו יש סימני נבירה למכביר אבל לא ראיתי שום ברירה אחרת...)
וכך, משוכנעת שאלו רגעי חיי האחרונים נשאתי תפילה לאל.
מולי חלפו בריצה תנים ושועלים בדרכם חזרה מעמל לילם, ציפורים קטנות פיזזו סביבי, מצאתי לי מקל וישבתי לי.
כמה זמן חלף? אולי שעה, לא יודעת.
בשלב מסוים החלטתי שהדבר הנבון ביותר לעשות כדי להבריח את החזיר זה להשתין על הסלע,
כאילו לסמן טריטוריה, נו.... וגם, אני אוהבת להשתין בחוץ והיה לי פיפי.
בחלוף הזמן, השמש החלה לחדור בין העלים והוואדי התעורר,
לקח לי זמן רב להגיע למסקנה שאם היה חזיר הוא כבר מזמן ישן בבית שלו,
נעמדתי עם המקל שלי וצעקתי
"אוקיי! כולם!! אני יוצאת עכשיו! אני מתכוונת לצעוד בוואדי אז אני מבקשת מכל מי שזה מפריע לו לתת לי לעבור בשקט, אני לא אפגע בכם, תודה!"
ירדתי ממבצרי האיתן, נשאתי את מקלי מעל ראשי ופצחתי בזמר
ועד שהגעתי לקצה הערוץ לא פסקתי מלשיר בקולי קולות ולהתריע על עוברי,
אם היה שם מישהו, תן או שועל, הוא בטוח הזדעזע עד עמקי נשמתו מצלצלי "רוץ בן סוסי" רמים שהתגלגלו להם בעמק ונס על נשמתו.
הדרך היתה מדהימה ביופיה, הבוקר היה צלול, בקצה הדרך השתרע לו הכפר המנמנם כשעברתי בו בדרך אל הכביש,
עצרתי טרמפ עם איזו היפית בחיפושית ששתתה תה צמחים ולקחה אותי לצומת וחזרתי בטרמפים הביתה, מלאת אדרנלין, אומץ ותחושת עליונות וניצחון על איתני הטבע.
אמא שלי בכלל לא ידעה שלא חזרתי וכשהיא שמעה שירדתי לוואדי לבד היא החווירה,
אבל חוץ מזה הכל היה בסדר,
רק נותרה שאלה אחת:
חזירונת שלי, היית או חלמתי חלום?....
לסיכום, אם כבר הזכרנו היפים:

"הופעת חזיר הבר מלמדת על קושי לעמוד מול התמונה המלאה, על בריחה מהתמודדות עם האמת ועם האתגרים שבדרכנו. חזיר הבר מנחה לאזור אומץ, להפסיק לדחות את ההתמודדות ולעמוד מול הפחדים והקשיים המעכבים אותנו. התבוננות חסרת פשרות תסייע לגייס את האומץ הנחוץ כדי לעבור את התהליך שלפנינו ולהתקדם הלאה "

נשמע מתאים,לא?
אולי בכל זאת אתקשר לדירות,

אני,
ששרדתי את מתקפת חזיר הבר (שלא קרתה בעצם)
ועמדתי בנחישות ובגבורה מול איתני הטבע
שהשתמשתי בתבונתי להצלתי (בטוח שהפיפי זה מה שהבריח אותו, אני אומרת לכם)
שהלכתי למקום בו לא הלכו אחרים וחזרתי על מנת לספר
אני
קטן עליי חזירי נדל"ן....