מנקה את הפה

ארבע דקות לפני צהריים. אני ערה רק שעה, האם זה מוקדם מדי לשתות?
למטרת כתיבה, אני אומרת, השיכר מפתה את המוזות....
היום מתחילה עוד ספירה לאחור, רק נכון שארשה לעצמי עוד כמה ימים של פריצות עד אז.
עד אז....
במצב שכזה, הסביר לי, אנחנו חוזרים למקומות מוכרים, גם אם לא רצינו, אנחנו חייבים לזכור שזה זמני- שלא שכחנו שרצינו לשנות.
אז אני חוזרת. התינוק בן עשרה חודשים, אחותו הגדולה הייתה הילדה הראשונה שטיפלתי בה, האמא מבקשת כבר שנה שאבוא (עוד לפני הלידה). הנה נעתרתי. אני באה להציל את המצב,
סופר-נני זו אני, מרי פופינס של כיכר המדינה....
בחזרה לעגלות וחיתולים ומוצצים, אני דווקא מתרגשת, זו כמו לצאת לבליינד-דייט כשאת יודעת מראש שאת הולכת להתאהב.... את אחותו הגדולה לימדתי להגיד טרקטור("א-טור...")
מעניין מה אלמד אותו.
עד יום ראשון- כל יום הוא שלי, כל שעה ארוזה בשקית הפתעה, כל דקה כנועה לגחמותיי.
בלי רגשות אשמה, בלי חרטות, להחליט שמותר לי.
יש כל כך הרבה מציאות,
מערבולת צבעונית שמסתחררת סביבנו ואנחנו בעין הסערה לא ממש מצליחים לראות מעבר לה,
מדי פעם אנחנו חייבים להזכר שזו רוח שקופה, עוד חיים מעבר לה, עוד אנחנו מעבר לה. ועוד.