כמו אז, יש ריח של חתולים בכניסה לבניין,
אני מטפסת את המדרגות בנשימה עצורה,
כמו אז הדלת כבר פתוחה והאמא עומדת בדלת,
היא כמעט לא השתנתה,
מעבר לכתפה אני רואה,
ילדה גדולה בפיג'מה תכלת, עם תלתלי בקבוקים שחורים עד הכתפיים מטה את ראשה,
"מי זו הילדה הזו?" אני אומרת
היא מסתכלת עליי בסקרנות,
המבוגרים מחליפים ברכות שלום אבל היא מזנקת אל היעד
"את רוצה לראות את אח שלי?
"הוא כבר יודע לזחול,
"הנה הוא, כאן"
אני הולכת אחריה, להסתכל על התינוק השקט שמשחק בצעצועיו בעיניין,
אני אמורה להסתכל עליו יותר, אני יודעת,
אבל היא לא מרפה:
"את יודעת שסבתא קנתה לי קעקועים? רוצה לראות? ויש לי קעקועים ואני מדביקה וצובעת"
משפט אחר משפט, היא לא מפסיקה לדבר לשניה,
עיניי מרותקות לתווי פניה-
זה אותו הפה המתוק, עם השפה העליונה הבולטת
אלו בדיוק אותן עיניים, מעט מלוכסנות, ריסים קצרים, מבט כהה
זו בדיוק בדיוק היא
רק גדולה יותר
אני משתוקקת ללטף את הלחי שלה, את השיער שלה,
הייתי רוצה לספר לה אבל איך היא תוכל להבין?
האמא אומרת:
"את מכירה את הספר שלך -ילדה אחת אמרה- זו היא קנתה לך..."
ואני אומרת
"נכון, לקחתי אותך לחנות ספרים גדולה גדולה ואת היית קטנה קטנה בעגלה ונתתי לך לראות את הספר ואהבת אותו כל כך"
והאמא מוסיפה
"כשלימדת אותה להגיד טרקטור"
ואני מתרגשת שהיא זוכרת...
אחר כך היא מסרבת ללכת למיטה,
"אני רוצה מיץ תפוחים" היא צועקת ומתקרבת קצת אליי
"את יכולה מים" אמא עונה
"לא! אני שונאת מים!" היא צועקת ומטילה את צרור תלתליה על הספה, צמודה אליי, אליי...
אני לא מתאפקת ושולחת יד
מלטפת את השיער שלה ואומרת
"את יודעת שגם אני מאוד רוצה לראות אותך עוד פעם?"
היא מרימה את הראש
"כן. ביום ראשון הבא" היא אומרת
"אז תלכי הערב יפה למיטה ואני אראה אותך אז" אני מבטיחה
"רוצה לראות איך אבא עושה לי שק קמח?"
היא מזנקת על גבו ומצווה "סע!" ועוזבת את החדר....
ורק עכשיו, כשאני כבר בבית, אני יכולה להרשות לעצמי
להיות קצת עצובה וקצת שמחה
ולהזכר
כמה כואב זה היה
איך קשה להסביר ומביך להודות כמה אני נקשרת
איך הם בלב קצת שלי,
איך כל אינסטיקט אימהי מתעורר ומשתולל במערכת
איך נתתי לה אקמול כשהייתה חולה
איך הרדמתי אותה
איך האכלתי אותה
איך טיילנו יחד בעיר ואמרו לי "היא לא כל כך דומה לך..." והופתעו כשהסברתי
אני לא האמא
אני רק המטפלת
זה בסדר לאהוב כל כך ילדה לא שלך?....
איך בכיתי כשהם הכניסו אותה לגן
איך נשבר לי הלב מגעגוע
ועכשיו,
לראות אותה היום,
ילדה גדולה,בת 4, עם תלתלים עד הכתפיים
כבר יודעת להגיד את השם שלי....
לפני 16 שנים. 10 בדצמבר 2007 בשעה 20:30
