מנקה את הפה

קינאתי היא כי
היה זה המקום הסודי שלי
היה זה אוצרי השברירי
שחלקתי
והופר
ועתה אין הוא עוד סודי וחולל אוצרי
על הסדין הלבן מכתם דם
ושרשרת
חרוזים בגדלים שונים,
ארוכה היא
מתדהקת והולכת
ואין אני עוד טריה ובתולה אל הבריות
כי אם נמצא סיפור סתרים על לשונו
ובידו האות
למשוך בחוט שרשרת ולפרום
חרוז חרוז אל הרצפה
היכן שגם אני פזורה...
וקינאתי היא כי
אל המקום הסודי שלי
שלח מדרס רגלו
הניף דגלו
באדמותיי
ושם עשה לו חייל בקרב מרעיי
וכי
בעלמות שלח עינייו
וזרועותייו
ומילותייו
אותן אני הכרתי על בוריין
הלוא גם אני אי-אז שמעתי אותן
וקינאתי היא כי
מעלליו הוא מספר
כל זאת,
עדיין, לא הסבר...
קינאתי היא
סכינים קרות
בבטני המתהפכת
נשים זרות
קינאתי היא
שום הסבר
ושום דבר
והיא הבל
רע ומר
קינאתי היא כי אני
נשארתי כשהוא יצא
ירדתי כשהוא עלה
ובאשר אני הייתי הכוכב
גם הוא נוסק עכשיו
קינאתי המיותרת וחסרת ההגיון
קינאתי היא כל מה שישאר לי
מלבד הזיכרון...


אהובי יצא לרכב
אל המרחב נשא עינייו
עם ערב אהובי לא שב
ולא ראיתי שוב פניו....
על סוסתו השזופה
עם זיעתה החריפה
ניגרת על גבעות כתפה
לאדמה החשופה
רכב עד ארצות זרות
שם עלמות יפות תמירות
את מילותיו העשירות
גומעות לילות באור נרות
אותן מילים אשר שתיתי
וגם אני אי אז הייתי
עלמתו המתוקה
אחת נשגבת ורחוקה
אותה השיג אך גם עזב
ואז יצא
הרחק לרכב....