אני רוצה להגיד כמה דברים בנוגע לחבר-לשעבר, ההוא שמוזכר כאן בבלוג בזמן האחרון,
זה עם החידות והקידודים וראשי-התיבות, נו, אתם יודעים מי....
ראשית,
להגיד שהוא חבר-לשעבר זה כמו להגיד שלימון זה פרי-הדר,
אתה יודע שמבחינה טרמינולוגית זה נכון אבל חושייך אומרים אחרת,
משהו לא מדוייק בהגדרה הזו....
הכרנו לפני כמעט 5 שנים, בליל מרץ אחד, אני מאחורי דלפק והוא לקוח
היינו "זוג" אולי חודשיים אבל מהר מאוד הבנו שעל מי מנוחות לא נשוט ונפרדנו.
זה אולי הדבר הכי קרוב לחבר-לשעבר בכל הסיפור כי מאז אני לא חושבת שמצאתי איזשהי הגדרה או משפט או מילה שיתארו את מערכת היחסים שלנו.
מה אנחנו?
אנחנו דומים.
מאוד מאוד דומים.
אנחנו דומים במידה כזו שלפעמים זה מרגיש כאילו נחתכנו מאותו גוש חימר,
כאילו אנחנו האנשים היחידים בעולם שיבינו באמת אחד את השני,
אנחנו דומים במידה שכזו שאנחנו רבים ללא הרף...
תארו לעצמכם למשל מה קורה אם אני רוצה מאוד שהוא יאכיל אותי מרק בידיים קשורות(סתם דוגמא)
אבל כיוון שאנחנו כל כך דומים גם הוא בדיוק עכשיו רוצה שאאכיל אותו מרק בידיים קשורות,
קערת המרק ניצבת ביננו אבל אף אחד לא זז...
לו אחד מאיתנו היה רוצה לדחוף למישהו כף מרק לפה הכל היה נפתר,
אבל מה לעשות, לא ככה זה עובד אצלנו...
אנחנו דומים במידה כזו שלפעמים אני יכולה להסביר מה הוא רוצה יותר טוב ממנו עצמו ובזמן שאני מסבירה את זה להתרגש כאילו אני הוא... וכמובן שגם ההפך....
אנחנו רבים
אנחנו רבים מאוד.
אנחנו רבים ככה שלפעמים לא בא לי לשמוע ממנו יותר בכלל, שכבר נמאס לי מלפול לאותם מקומות בפעם המיליון, מלדעת כבר מה הוא יגיד ומה אני אגיד ומהפיצוץ הקבוע,
אנחנו רבים באופן שבאמת פוגע, במילים איומות, אנחנו רבים ככה שלפעמים אני מפחדת שאין עוד מציאות הגיונית בחוץ, רק זירת הקרב עקובת הדם שביננו וההתנהלות המטורפת שבתוכה.
אנחנו רבים בכל פעם באותו הלהט הקנאי, באותה פטאליות...
ואז אנחנו מפסיקים לדבר, או ליתר דיוק, אני מפסיקה לדבר איתו, ויום אחר יום עובר, שבועות לפעמים
וכעס ועלבון ומיאוס ודחייה מפעפעים לי בורידים עד שיום אחד
קורה משהו קטן
אפילו לא חשוב
אולי סתם אני מוצאת זוג גרביים עם ציור של פו הדב (הוא גורב רק את אלו)
ואז אני מתגעגעת כאילו נתלש משהו מהגוף שלי.
אנחנו מחוברים
אנחנו מחוברים בגוף,בלב,במוח,באוויר בלא-יודעת-מה-זה-כבר
אנחנו מחוברים ככה שאני מוצאת את עצמי תוהה האם זו נדנדה ענקית, גם כשאנחנו רחוקים,
האוויר קושר אותנו, כשאני יורדת הוא עולה, כשהוא מתחיל אני גומרת...
אנחנו מחוברים ככה שפתאום ביום אחד, כמו שתמיד קורה, כבר לא אכפת לי על מה אני כועסת וממה נמאס לי, אני רק רוצה לחייך אליו שוב.
בבית שלו אני מרגישה בבית, אמא ואבא שלו הם ההורים גם שלי, בתוך המוח הקודח שלי כבר שנים אני מדמיינת שפעם נולדתי למשפחה הזאת, שאיתם אני שייכת, שאולי הוא בכלל אחי...
(או אולי אני בכלל אחיך, אתה מבין?)
אז בשנה האחרונה רציתי שננסה להיות זוג, כמו שאני חושבת שזוג אמור להיות,
למה עשיתי את זה? אולי כי הייתי כבר חייבת לדעת, האם יש מדרגה נוספת, האם יש סיכוי שהחיבור והדימיון והשייכות האלו יובילו לזוגיות מאושרת, כי הוא תמיד היה הטייפ-קאסט הקלאסי מחלומות ילדותי, המוכשר, המשורר,המלחין, הזמר,הכאוב,הדומה לי...
כי רציתי לדעת אם יש התפתחות נוספת מעבר לייסורי המשיכה והדחייה הנצחיים.
התשובה היא לא.
אין לנו מדרגה נוספת, זוג לא נהיה, עכשיו גם אני יודעת לפחות בלב שלם שאני גם לא רוצה להיות בת-זוגו, שלא לכך נועדנו, שאין ביכולתנו לספק זה את זה בצורה הזו ושהאהבה ביננו היא לא מהסוג הזה.
אבל בכל זאת זה כואב להפרד, בעיקר מחלומות, מפנטזיות, מתקוות, מהמאבק וההשתדלות,
מהבלתי-אפשרי, מהסוף הנודע...
קשה הרבה יותר להיות עם בן-זוג שהוא דווקא לא מוסיקאי אלא רקדן,
שהוא לא קיבוצניק/מושבניק חובב טבע מושבע,
שלא יודע לתפוס עכברים עם היד או ללכת יחף על אבנים או לקפוץ למים קרים קרים
או ללכת סתם בלי סיבה לאורך אקוודוקט סבוך בהרי ירושלים...
קשה הרבה יותר להיות עם בן-זוג שלא רב איתי בחזרה, שלא נופל לפח שאני שמה לעצמי,
שמבין אותי, שסבלני אליי, שאוהב אותי ללא תנאי, שרק רוצה לשמוע עוד ולדעת מה האמת,
ששוכב איתי כמו שאני רוצה וזה מתחבר כמו פאזל למה שהוא רוצה,
זה הרבה הרבה יותר קשה להיות עם מישהו שחוזר ואומר שהוא לא עוזב אותי,
כאן הסוף לא ידוע מראש, אני מחכה למכה, לבגידה, לסיוט שיתגשם והרבה יותר קשה ללכת בשביל הזה.... האמיתי... הבריא... הטוב....
אבל זה לא מה שרציתי להגיד.
רציתי להגיד שהיה לי קשה להתמודד עם היותו של הלימון בכלוב ובמסיבות,
בדיוק כשאני בתקופת ה"נמאס לי", בדיוק כשאני כועסת...
מצד אחד- זו אני משכתי אותו לכאן, כי בכל זאת רוצה שיהיה לו טוב,
מצד שני- כמה קשה לשמוע על מה שהוא עושה בלי להיות מעורבת, בלי להיות חלק,
בלי שום שליטה על המתרחש, פתאום הוא נמצא כל כך בתוך המקום הסודי שלי....
וזה הפריע לי ברמה כזו שכל פעם שהוא פרסם רשומה נכנסתי למצב רוח קודר ופגוע,
דבילי,לא?...
וכשספרתי לוויס על הרגשות שלי הוא אמר:
את בטוחה שזה מה שאת מרגישה? אולי זה רק בגלל שאת כועסת כרגע וכשתרגעי קצת פתאום תתגעגעי אליו?
כי וייס הרי ראה אותי רבה ומשלימה כל כך הרבה פעמים בעבר והוא כנראה כבר יודע, גם כשאני מדחיקה, שלסיפור הזה אין סוף, אי אפשר לשבור את הכלים, הכלים שלובים...
וכשאתמול, במרוץ הדירות, עברנו ליד הרחוב שלו פעמיים פתאום התגעגעתי נורא,
לשבת שלושתנו, כמו פעם, לדבר בפתיחות על הכל ולצחוק ולהחכים ולשמוע ולייעץ, לשבת ביניהם כמו סולטן שמן בין אוצרותיו, עם שני גברים יפי-תואר, נבונים, מוכשרים, מקסימים שאוהבים אותי באמת....
אז זה מה שעשינו.
יצאנו שלושתנו אתמול בערב.
דיברנו על הבדסמ, על איך מה וכמה, וייס הפליא בנאום ארוך מלווה בתנועות ידיים נלהבות ולקח על עצמו את תפקיד המנוסה שבחבורה, שטח את משנתו לפני גור-הדרקונים המבולבל,
אני לעומת זאת, טענתי בתוקף שמה שהבחור צריך זה פשוט סשן טוב כנשלט...
דיבנו על זה שיש איזה ריגוש שאתה חש מעצם ההתקרבות לקהילה הזו, מהמסיבות, מהכלוב, אבל אתה לא בדיוק יודע מה בתוכך מבקש לצאת שם, מה זה בנפש שלך שמחפש פורקן,
אני טענתי שסשן יגרום לו להתעמת עם המקום האמיתי בתוכו, יגרום לו לראות מה הוא מחפש.
"איזה סשן את חושבת שצריך לעשות לו?" שאל וייס "מה את מדמיינת?"
ומאז שהוא שאל את זה אני חושבת על הסשן הזה ומתעורר בי חשק לעשות,
אני מדמיינת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ ועל כמה מעניין יהיה לסשן אותו, עם כל הרקע שלנו, עם כל ההכרות והחיבור והדימיון,
זה יהיה קצת כמו לסשן את עצמי....
אולי הערב במסיבה זה יקרה, אולי לא, מה שאני אוהבת בעיקר זה שזה עורר בי את הדחף לעשות, עד הפרטים הקטנים, לתכנן ולדמיין מה אני רוצה להשיג, מוצאת חן בעיניי התחושה הזו מאוד.
אולי על כל זה אכתוב בכלל פוסט אחר,
כי בעצם רק רציתי להגיד,
שאני שמחה שאנחנו בסדר שוב,
שטוהרה האוירה,
שאני יכולה לקבל אותך לכאן בהשלמה,
אני לא יודעת לאן כל זה יתפתח,
אבל אני בטוחה שיהיה מעניין,
ככה זה בדרך כלל איתנו,לא?...
מעניין.
לפני 16 שנים. 13 בדצמבר 2007 בשעה 11:28
