אני לא ממש יודעת להסביר את הלך הרוח של התקופה האחרונה. אולי זו הסתגלות.
אני מרגישה חלוקה בתוך עצמי. כותבת ולא מזהה. פועלת בקווים מקבילים.
עידכונים יבשים.
שבוע שני עם התינוק.
הולך הרבה יותר טוב מבעבר, כנראה שהזמן, או הגיל, או הניסיון, עשו את שלהם.
נעים לי איתו במשך היום, בטיולים הארוכים בשמש, נעים להיות מוערכת ככה,
אמא שלו מתמוגגת שאני איתם ודואגת לתת לי להרגיש ככה כל יום.
פעם היא לא ידעה לעשות את זה, כנראה שגם אצלה הניסיון עשה את שלו....
אני חוזרת בארבע וחצי הביתה, צועדת את הדרך עם האוזניות או מפצה על הניתוק שיצרתי בשיחות טלפון, רבע שעה ביום שאני מקדישה לנימוסין (אמא, אבא, אחיות..) אבל גם זה משהו...
בחמש אני בבית,
אנחנו יושבים בסלון ומנסים להספיק הכל
למי צריך להתקשר (YES, אינטרנט, לתאם פגישה להחתמת ערבות של ההורים)
מה צריך לעשות (להשליך כביסה, להביא קרטונים, לעשות קניות, לארוז)
לצבוע/לא לצבוע, לקנות מכונת כביסה יד שניה עכשיו או בעוד חודשיים, מתי ננקה, מתי נעביר
יש כל כך הרבה דברים....
ולהספיק
להתחבק קצת, להתרפק קצת, להגיד שאוהבים, לאכול משהו יחד, לחייך
וזהו, הוא יוצא לעבודה...
אני נשארת כאן, בשבילי זה כבר סוף היום,
ולתינוק יוצאות שיניים ועלה לו החום ומחר עוד יום שהוא מסכן וחולה...
אז קל ככה, לשכוח, אני אחרת.
את הכלוב.
אפילו סקס....
אבל זו רק תקופה, אני יודעת. תקופת הסתגלות כזו....
למצוא עכשיו אוויר חדש,
להכנס להתקלח,
לקפוץ לונוס ותהום להכין שלטים למחר,
(יו, כבר מאוחר!... )
לא לשכוח את החיים שאחרי העבודה.
לא לשכוח שטוב לעבוד, להרוויח, להתפרנס, לעסוק, להתעסק, להיות מועילה ויצרנית...
בשבוע הבא אנחנו עוברים לדירה,
מי רוצה לבוא לחנוכת בית?
:-)
לפני 16 שנים. 23 בדצמבר 2007 בשעה 17:43
