מנקה את הפה

אני מקווה שעד יומי האחרון אמשיך להיות קלה לבכות ושתמיד זה ימשיך להפתיע אותי איך משפט אחד יכול לגרום לי בשבריר השניה להתכווצות בלב, למכה בבטן ולשני שבילים רטובים על הלחיים.
זה כואב נורא, לא יודעת למה.
לחשוב שאמא שלך שאלה אם אתחתן איתו.
זו תחושת אובדן מסוימת ושברון.
להפרד ממך זה דבר אחד, להפרד מהחלום עלייך זה דבר שני, להפרד מהחלום על המשפחה שלך, עד לשם עוד לא הגעתי...
מספרת:

עבדתי עשר שעות היום. לאמא היה תור למספרה.
זוכר שלקחתי אותך לראות איך זה בית הילדים? רוצה שאספר לך איך זה עם אחד?...
בשמונה וחצי הוא היה עייף אבל כשהשכבתי אותו בכה נורא כי הוא מצונן,
נאלצתי להשכיב אותו צורח על שולחן ההחתלה, להחזיק איכשהו את הידיים ולהניח את כף ידי על ראשו בכוח ולטפטף טיפות לנחיריים. זה אונס. לצערי אני חייבת לעשות את זה. אחרי-זה הוא יכל סוף סוף להרדם. ישן שעתיים.
כשהוא קם האכלתי אותו דייסה מתוקה ולחם עם אבוקדו החלפתי לו חיתול, שטפתי את הכלים ויצאנו.
וייס פגש אותנו למטה. הלכנו לפארק הירקון.
כיוונתי אותו להתנסות במשטחים שונים- הוא זחל בחול, בדשא, על המדרכה ועל ציפוי רך.
שיחקנו עם תינוקת כחולת עיניים, וייס עזר לו להתאמן בעמידה. ליטפנו כלב וראינו יונה.
אחרי שעה בערך חזרנו, הוא נמנם בעגלה חצי שעה,
אחרי זה האכלתי אותו קציצה וירקות מבושלים ואורז. הוא היה רעב מאוד ואכל יפה.
החלפתי לו שוב, שטפתי לו ידיים ופנים והחלפתי לו בגדים,
יצאנו למשחקיה. היינו שם שעה וחצי, רדפתי אחריו בזחילה והוא צווח מעונג וצחק, הוא נישק אותי עם שיניים ונפל בתוך המנהרה וקיבל מכה בלחי, מרחתי שם סבון נוזלי- למנוע נפיחות.
נתתי לו קלמנטינה שקילפתי לה כל פלח בנפרד, הוא נמנם עוד חצי שעה וקם רעב.
שוב הוא אכל- מעדן סויה ולחם עם גבינה ועוגיה.
הוא שמנמן....
אני מנסה ללמד אותו להחזיק את הבקבוק בעצמו.
אחר הצהריים הוא היה מאוד תשומי ורצה על הידיים אבל הייתי צריכה לקפל כביסה ולפנות את המדיח ולשטוף כלים ולסדר, ברבע לשש היא חזרה.
בשש ורבע הלכתי ברגל הביתה.
כפות הרגליים שלי מאוד כואבות.
הייתי רוצה לדעת כמה קילומטרים הלכתי היום....
הרווחתי 270 ש"ח.

וייס אורז את הדירה בבקרים. כשאני חוזרת מהעבודה אני רואה את ערימת הארגזים שגדלה.
הוא מבקר אותנו כל יום בטיול, בין עשר לשתיים-עשרה בערך.
התינוק אוהב אותו מאוד, וייס מחזיק אותו על הידיים ודוחף את העגלה ואני יכולה קצת לנוח.
כשחזרתי הביתה הוא כבר לא היה כאן, יצא לעבוד, אבל הוא הוא לא עובד מחר ולא בשבת.
הוא מתכנן לנו את הטיסה ליוון. בסוף כנראה שאבוא רק לשבוע. כן, אני מפחדת.
אצטרך גם לטוס לבד. זה מפחיד וקצת עצוב. הרבה יותר מרגש ביחד, זוכר?
זה רק שעה וחצי טיסה... כמעט כמו טיסת הפנים שלקחנו לבית של אחי...אבל בלי הנוף.
אולי אשמע פול סיימון בדרך בכל זאת...

אמא שלי התקשרה אליי להגיד שהיא רוצה לשלם לי שכר-לימוד.

מעצבת-התלבושות המתולתלת צריכה ללדת בכל רגע, אני מתקשרת אלייה כל יום לבדוק,
הערב היא לא ענתה לטלפון...

ואני?

סיפרתי על הילד באחריותי, על הילד באחריותו, על הפרטים מהמצד.

ואני?

שותה בירה. נגמרה לי מהר מדי. הלוואי שהייתה עוד אחת... בדיוק כשאני כבר מוכנה לכתוב...