מנקה את הפה

מכשיר הטלפון הנייד שלי הפסיק לצלצל, כלומר- להשמיע צלצול.
את השעון המעורר אני מכוונת אצל וייס, מתנצלת על הרבה שיחות שלא עניתי ומזמינה שדרוג בסניף הסמוך, הליך סופר-פורמלי מייגע מול הקיבוץ ואנשי סלקום.... אבל לבסוף נבחר המכשיר (למען האמת, באותו הערב הייתי כל כך עייפה שפשוט אמרתי "בסדר" על המכשיר הראשון שהראו לי)
הונפקה הזמנה ונותר לי להמתין.

הבוקר קמתי לעבודה, מתארגנת במהירות, מעבירה חפצים מתיק לתיק, בודקת שהכל נמצא, ארנק, מפתחות, מצית ו..... אההמ.... איפה הנחתי את הפלאפון שלי?
מחפשת ליד המיטה, בסלון, בין הכריות של הספה, בסל הכביסה, בכל מקום,
הדקות נוקפות, האוטובוס כמעט יוצא, וייס מצטרף לחיפושים (ונדמה לי ששמעתי אותו מחפש במקרר)
אנחנו מתקשרים אליו שוב ושוב בתקווה לשמוע את זמזום הרטט אבל היות שאין לו צלצול זו משימה לא פשוטה.

לבסוף, אני מגיעה למסקנה שלא השתמשתי בו ולו פעם אחת במהלך יום שבת והשיחה האחרונה שביצעתי הייתה במסיבה של עטלפית-על, אותה מסיבה שממנה יצאתי שיכורה לחלוטין...
לך תדע, אולי הפלאפון הזה גמר באיזו קערת דוריטוס או אי-שם ברחבי הדירה הרחבה ההיא הוא פשוט התגנב לו וברח....

נטולת פלאפון אני יוצאת לעבודה, במונית (ברור שאיחרתי את האוטובוס).
עבר עליי יום מחריד, אני מתביישת לספר למה אבל בואו רק נאמר שזה קשור למצב רפואי מסויים שגרם לי לכאבים שלא ייאמנו ללא הפסקה ובטח שבלי אפטר-קר...

אבל- הגעתי הביתה ושם חיכתה לי קופסא קטנה ומעוצבת ובה אריקסון דור שלישי חדש.
ובנוסף- וייס בישר לי שסקרן בהלם מצא את הפלאפון שלי בתיק שלו...

בינתיים, וייס יצא לעבודה, אני עשיתי מקלחת וגמעתי חומרי אילחוש למכביר (תכלס- לא עזר)
ועכשיו אני מוכנה ומזומנה להצטרף לקידמה הטכנולוגית, בשעה טובה.
להתראות....