מנקה את הפה

אני חייבת
אני מוכרחה
לקרוע את העטיפה
לתלוש את הסרטים ולנפץ
את המסגרת
להבעיר שלהבת
אני צריכה להתאמץ
בשביל מה שאני אוהבת....


לא שתיתי יותר מדי זמן, זה לא בריא בשבילי.

דוד שלי, אח של אמא שלי, הוא צרפתי מקומיקס,עם כרס גדולה ופרצוץ עגלגל,
או לפחות כזה הוא היה שגדלתי.
אם הייתי מבקרת את סבתא הוא היה מוציא מהכיס האחורי את הארנק,
מדפדף בשטרות ומוציא איזה מאה
נותן לי ביד ואומר במבטא צרפתי כבד (נסו את זה)
"קחחחי חחחחני, תקני לך איזה משהו נחמד"
הוא גם היה אומר
"זה טוב בישביל מה שיש לך"
שזה משפט גדול בעיניי.
הייתי שמחה לשמוע את המשפטים האלו עכשיו.
לא כי אני מתגעגעת לדוד שלי חלילה, אלא כי הייתי מתה לקנות לי איזה משהו נחמד שבטוח יהיה טוב למה שיש לי....
תספורת למשל.

כי נמאס לי להרגיש ככה.

אני רוצה להרגיש מיליון דולר.

במקום זאת- אני חולה ומרגישה כמו תחת.

אני מנסה להתעלות על עצמי מדי כמה שעות ולפרוק איזה ארגז, לאט לאט אבל בטוח, בסוף יהיה כאן נחמד.
לא יודעת מה חשבתי... שאם נעבור לדירה הזאת פתאום גם נהיה עשירים?...
את הכל רציתי להחליף-חוץ מאת וייס- כפי שהוא פירש בתיאור קולע.
את הספות, את הכלים, את המגבות, הכוווול.
אבל נו,
נובורישים זה טיפה'לה מזרחה,
אנחנו עדיין מעמד הפועלים.
או יותר נכון- משכב הפועלים.
סרוחים על הספה בעייפות ומסתכלים בטלויזיה...
ולא שרע לנו יחד,
הכל מסביב משתגע אבל אנחנו מחזיקים מעמד ואפילו טוב לנו.
אבל סקס לעומת זאת,
זה כבר סיפור אחר.
וייס אומר- צריך לעשות זמן.
והוא צודק, כי הזמן, מסתבר, לא עושה את עצמו... הזמן רק מייצר עוד מטלות ועוד לחץ.
ואין למה לחכות, זה לא ירגע.
עלינו מוטלת חובת ההוכחה- למרות כל זה נמצא זמן גם לשנינו.

אני אגיד לך למה,
כי יש לי בעיה קטנה (אבל לזמן ארוך )
אני יהירה, מתנשאת, גאוותנית ושמוקית באופן כללי.
אני לא עושה את זה בכוונה, כמובן,
זה פשוט קורה פתאום,
אני מוצאת את עצמי מזלזלת.
למעשה- זה נשק להשמדה עצמית.
זה לא זלזול אמיתי.
זו פשוט הדרך הקטנה שלי לא להקשר לאף אחד,
להרגיש עליונה, לא נזקקת,
אם אגיד לעצמי שאין לך את האינטלגנציה הנפשית להבין את נפתולי ליבי,
או שאין לך את השכל להבין את שערפיי והגיגיי הקולחים,
או שאתה סתם תינוק בכיין שלא מסוגל להכיל את התינוקת הבכיינית שאני-
הרי שלא אזדקק לך.
זה ברור שזה בולשיט, נכון?
זה בולשיט.
אבל זה קורה בכל זאת, בעיקר בתקופות הקשות.

כמו כן, אני אוהבת להאמין שאני חופשייה, ספונטנית, גמישה וכן הלאה,
שאני מרדנית ומורדת, שאני נפש משוחררת וכל זה...
וכמובן שזה נכון במידת מה- תוכיח ההיסטוריה שלי.
או כמו שאמא שלי, (במבטא צרפתי קל) הסבירה לקב"ן:
היא ברחה מכל מסגרת מהיום שהיא נולדה, זה לא מתאים לה.
והיא התכוונה לתקופה שעוד ישנו בלינה המשותפת והייתי בורחת בלילה מבית הילדים ומסתובבת בקיבוץ בלי מטרה,
או הפעם הידועה ההיא בגן שהגגנת אמרה שחוזרים מהטיול ואני חטפתי ילדה אחרת וגררתי אותה למלונת כלבים בצד הדרך והתחבאתי שם שעות, גם אחרי שהילדה ההיא ברחה.
אז אם בגיל ארבע הייתי עושה את זה,
מה שונה עכשיו?
אולי היום הייתי מסבירה לאמא שלי את מה שאני כבר מבינה:
זה לא שמרדתי,
אלא רציתי עוד משמעת.
קצת "אסור" לילדה המופרעת
זה טוב בשביל מה שיש לה....

אז תקח את הנתונים האלו
תחושת העליונות
שהכל יעשה לבקשתי וכרצוני ואחרת תהיה פעולת נקם אכזרית
ומה תקבל?

שפחה נרעצת.

טוב, בסדר, אז גם מלכה.

חצי חצי הולך?

תן לי להיות מלכה, להאכיל את המפלצות שלי בדם טרי
אבל תזכור היטב
שאני מחכה
למשמעת
לגבולות
ליד קשה
לגבר
להעריץ
להזדקק
לכמוהה
להיות חלשה.

אני משחקת איתך דרך המכנסיים בחוצפה
אתה מזהיר אותי
ואני צוחקת
אני מציצה לך במקלחת
וכשאתה יוצא אני אומרת לך להוריד את המגבת ולהראות לי אותך
אני מחייכת חיוך של שמנת
אתה מתקרב אליי בצעד החלטי
ותופס לי בראש
אתה דוחף לי את הזין שלך לפה
ואומר
"את תתגרי בי, את תקבלי אותו, זונה"
ואני מוצצת כמו זונה טובה

ותראה איך אחר כך
כמה אני מפוייסת ורכה
כמה אני רגועה....
מתרפקת על שקע צווארך בגרגורים והמיות
מתחחמת בזכרון כל סטירה...

אז להגיד לך מה אני רוצה?...
איך אני רוצה שנעשה את זה?
איך לייצר שוב את הזמן בשביל שנינו...
זה קשה, אני מודה,
לתת הסבר מדויק.
אבל אני חייבת, אני מוכרחה,
להתאמץ בשביל מה שאני רוצה....