מנקה את הפה

נכון, אני לא כותבת. אולי כי אין יותר מדי על מה.
לא ישנתי כל הלילה, חוסר יציבות מנדנד אותי לצדדים בזמן שאני כותבת, הזרוע כבדה כבדה על המקלדת, העיניים והאצבעות איטיות תגובה.
וייס חגג יום הולדת.
ביום רביעי בלילה טבלתי את עצמי באמבטיה ארוכה ולוהטת פלוס גלח"ץ מקיף ואפילו עיצוב לגבות, נוצצת וזוהרת הערתי את וייס שנמנם על הספה והלכנו לשתות סיידר תפוחים ובירה לכבוד הולדתו ומשם, כמה דקות אחרי חצות שלחנו כמה הזמנות לחברים להפגש למחרת בערב אצלנו.
עוד לילה שהלכתי לישון מאוחר מכפי שרציתי, בהמשך לשבוע ארוך ומועט בשינה, אבל זה לא היה נורא כל כל פתאום- יום חמישי היה לפניי, יום ההולדת של אהובי, מפגש צילום עם בונדאג' ומסיבונת בערב. יצאתי לעבודה עם תיק מלא בגדים וקשקושים לצילומים והובטח לי שאוכל לצאת מוקדם יותר בחצי שעה.
אחרי יום ארוך,
עליזה ונרגשת צעדתי במורד ז'בוטינסקי, מביטה בוייס מעבר לכביש, מתקרב אליי, יחד הלכנו אל האוטובוס שיקח אותנו לצילומים, אבל כשהגענו לתחנה הבחנתי להפתעתי שהתיק פתוח.
והארנק איננו.
חיפשנו בכל הרחוב, הלוך ושוב, חזרנו במסלול הליכתי מהעבודה וחיפשתי גם שם, שאלנו בחנויות,
הסתכלנו שוב ושוב במעמקיי התיק, אבל הארנק איננו.
כמה דמעות אחר-כך החלטתי לא לוותר על הצילומים וללכת לבנק רק ביום שישי בבוקר,
היה כבר חשוך וקר, היציאה המוקדמת מהעבודה בוזבזה לריק על שוטטות ברחובות בחיפוש עקר אחר הארנק האובד....
אבל לבסוף בונדאג' אסף אותנו בעצמו, קפואים משהו...
(על הצילומים אין צורך להרחיב- תסתכלו בעצמכם...)
סיימנו מוקדם יחסית אבל לאות השתלטה עליי, לא רק עייפות אלא גם תשישות נפשית, כשהגענו הביתה נרדמתי עם המעיל עליי, מתחת לשתיי שמיכות ועם מזגן דולק ובכל זאת צמרמורות חמות-קרות הרעידו אותי.
כשהתעוררתי גור דרקונים כבר היה אצלנו, יותר מאוחר הגיעו בלאקדראגון וליליאן וזה היה הרכב יום ההולדת המצוצמם של וייס....
למרות שהשתדלתי להנות, לא ממש הצלחתי, כמו שקרה גם בהיאספות הקודמת אצלנו.
אולי זה פשוט לא מתאים לי לארח, אולי זו פשוט העייפות המצטברת, חוסר האירגון מראש או חויות היום הארוך אבל בשלב מסויים הבנתי שזה מעבר לזה... אולי זה לפוסט נפרד.
הפרדתי את עצמי מהחבורה לשעת דומיה עם עצמי בחדר וכמובן שעד שכבר יצאתי ממנה כולם כבר היו עייפים, התחלתי לשתות כשהם כבר סיימו, ככל שעליצותי האלכוהולית גברה כך הלכו הם והתעייפו עד שמצאתי את עצמי מוקפת בשני אנשים ישנים גור-דרקונים אחד חצי ישן שביצע איתי
מחרוזת שירים ממחזות זמר מול קהל של בלאקדראגון אחד.
אז בסופו של הערב דווקא נהניתי, ליליאן, שהפצירה בגור לפרוש התעוררה לפתע לקראת עזיבתם כאשר הצעתי לה למדוד את תכולת ארוני לקראת סשן מתוכנן שלה בנו-לימיט. בעודנו פושטות ומודדות חצאיות קצרצרות להנאת הדרקונים פצחנו בשיחת-סקס-נשים שהעפילה לשיחה על מקורות המיניות האישית, החוויה הבדסמית ועוד ועוד.... שיחה מצוינת שפתרה במשהו את המועקה שהייתי בה לפני כן, אבל גם הביאה אותי לשתות שלוש בירות בקצב מסחרר ופתאום נהיה בוקר...
פרשתי להם מזרון בסלון, הם ישנו חבוקים כשיצאתי לבנק למשוך את שארית כספי בהעדר כספומט או ויזה.
בחוץ פגשה אותי שמש נהדרת מול אישונים מורחבים מלילה ארוך, צעדה מרעננת במעלה שדרות ח"ן באויר הבוקר גלגלה אותי ישר לדלתות הבנק, הנעולות.
במרוץ שעד עכשיו איני מבינה איך קרה בדיוק אצתי לסניף נוסף, גם הוא סגור, חזרתי הביתה לברר באינטרנט על סניפים אחרים, הכנתי שלושה סנדויצ'ים עם חביתה, הערתי את וייס וגור וחלקתי להם את האוכל, יצאתי שוב החוצה ונסעתי באוטובוס לסניף הבנק המרכזי רק כדי לגלות שלמעשה-
אין לי כסף למשוך.

מוזר איך כסף משפיע כל כך עמוק על ההערכה העצמית שלנו.
מוזר איך תוך רגע הפכתי ליצור מושפל, כפוף ומתנדנד המשרך דרכו הביתה.
מוזר איך כל החלטה משנה משמעות כשאין כסף.
כמו למשל:
איך יכולנו להזמין אנשים אתמול ולהוציא כסף על כיבוד ובירות?
איך יכולנו לצאת שלשום לבירה?
איך ואיך ואיך
כשכל אחד מהם כל כך חשוב וכייפי אבל לא כמו התחתונים והגרביים שנגמרו לי כי אין כסף לכבס או המקרר המתרוקן.
אני משתדלת כל כך לנשום עמוק.
עוד שבועיים תכנס המשכורת המלאה הראשונה שלי שאמורה להיות נאה ואז אני מקווה תגמר סוף סוף תקופת התפרנות, או לפחות- תשתפר קצת...

בנתיים, הכתיבה עזרה דווקא.
אני פחות מדוכאת ממה שהייתי כשחזרתי ופתאום נראה יותר חשוב שיש לי וייס על הספה וליליאן ישנה על הרצפה וחברים ששמחים שאני קיימת.
שיש תמונות ראשונות מבונדאג', שיש סרט חינם להזמנה בYES ואפשר להתכרבל מתחת לשמיכה ולצפות בו בנחת, או ללכת לחדר השני ולהזדיין.
לא להכל צריך כסף,
אבל בכנות- כסף בהחלט עוזר....
ודווקא השתכנעתי לצאת היום לנו-לימיט וקיוויתי לספר לכם חויות אבל כנראה שזה יצטרך לחכות,
לפחות לבינתים....

אני חושבת שלמרות הכל וייס נהנה ביום ההולדת שלו,
זה היה לי חשוב שהוא יהנה ונראה לי שלמרות כל ההתרחשויות השליליות הצלחנו.
החלטנו שנתחיל לכתוב כל יום בבלוג,
נראה אם נעמוד בהחלטה....
STAY TUNED
לא-ונילית מנומנמת, נטולת ארנק אך מנוחמת,
החותמת בברכת לילה טוב....